לפני ארבעים שנה וחודש, כשמדונה הוציאה את האלבום True Blue, היא נגעה בפעם הראשונה בתהילה. בשנותיה הגדולות, תת-ההתמחות של מדונה הייתה היכולת למקם במדויק את המקף המחבר שבין הפופ לדאנס. פעם הפופ קיבל את הפוקוס, ופעם הגיע תור גרסאות הרמיקס ללהיטים שנועדו להטריף את רחבת הריקודים, אבל ידעו להרים כל מסיבת כיתה.
כבר הרבה מאוד שנים שמדונה לא הייתה שם, אבל באלבומה החדש, Confessions II, היא מצליחה לשכנע שהיא לא שכחה לעשות את מה שאחרות טרם למדו. הפעם האחרונה שבה הגברת הראשונה של הפופ הציגה יכולת שכזו הייתה לפני 21 שנים עם האלבום Confessions on a Dance Floor. בכוונת מכוון, החדש והמפתיע לטובה שלה הוא למעשה פרק ב' מאוחר שלו.
השיר הפותח, I Fill so Free, מזכיר כמה מרגעיה הגדולים של הזמרת: הפתיחה הדרמטית זורקת קצת לימי Like A Prayer והשירה-הדיבורית על רקע הביט העולה והבס המהודק מזכירה את Vogue, גם בהמשך – ומדובר בשיר הנמשך מעט יותר מחמש דקות – לא נרשמות נפילות מתח.
עטיפת האלבום
זו ממש לא הפעם האחרונה כאן שבה מדונה מרפררת לעברה. כמעט כל רגע באלבום – לרבות העטיפה שעליה מדונה מופיעה כשהיא מכוסה ברעלה חצי שקופה אבל גם עם בגד ריקוד ורוד-סגול ועקבים גבוהים – מבקש להבהיר למעריצים הוותיקים של הזמרת שהיא חזרה, ובגדול.
מדונה מודל 2026 רוצה לכבוש מחדש את רחבת הריקודים, ולאורך השעה וקצת של האלבום היא מספקת כמה וכמה הוכחות שהיא חזרה למקומה הטבעי, אחרי שנים רבות שבהן חיפשה את עצמה.
