ככל שמדובר בטראמפ, לא ברור עד כמה אפשר לקחת ברצינות את ההצהרות שלו. ביום רביעי זו הייתה סדרת קללות על ראשי המשטר האיראני, עם הודעה, קצת מעורפלת, על ביטול מזכר ההבנות. זה רציני? זו שליפה? הרי רק לפני שלושה שבועות אלה היו, בפיו של טראמפ, "מנהיגים רציניים. הם רוצים להגיע להסכם". הסגן שלו, ג'יי-די ואנס, יחד עם קטאר ופקיסטן, ושני היועצים, ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף, הובילו אותו ואת ארה"ב להסכם כניעה, שכל כולו חרפה. התיאבון של האיראנים רק גדל. משום שלפני הכל הם פנאטים. הם אידיאולוגים. מבחינתם, גם בהתאם למורשת כרבלא, מה שבעיניים אחרות נראה תבוסה – הם רואים כניצחון.
ביום שבו הגיע טראמפ לאנקרה, כדי לפגוש את ידידו הטוב, הותקפו שלושה כלי שיט במצר הורמוז. באותו יום פורסם מאמר באתר הידיעות Fars, של השלטון, שלפיו "לאיראן אין ברירה אלא לבנות פצצה אטומית". זו עמדת ההנהגה. כאשר מצרפים לעניין את הקריאות החוזרות והנשנות לרצח טראמפ, במהלך ההלוויה ובשידורי הטלוויזיה האיראנית – אז גם סבלנותו של הפייסן הכנוע מתערערת.
גלריה
טראמפ לצד ארדואן, אנקרה, השבוע. נמצא תחת השפעת הנשיא הטורקי, כך שספק אם ארה"ב תחייך אחרונה
(Win McNamee, Getty Images)
בלילה שבין רביעי לחמישי, אחרי לילה קודם שבו תקפו האמריקאים 80 מטרות באיראן, הגיעה תגובה אמריקאית שנייה. 90 מטרות איראניות הופצצו. ארה"ב עושה שריר. האיראנים לא מתרשמים. הם הגיבו באיום לסגור שוב את הורמוז ומחירי הנפט כבר עולים. וכאשר העשן עדיין עולה מעל האתרים המופצצים, האיראנים הגיבו בהפצצות משלהם על כווית, בחריין וקטאר. אבל טראמפ, כמו טראמפ, כבר מתחיל היפוך חדש. הוא מודיע שהאיראנים מבקשים להגיע להסכם. נפלאים שכמותם. אפשר להעריך שטראמפ יחזור לאזור הנוחות שלו, בתוככי קונכיית הכניעה. ואנס, מצידו, יתרגם את ההודעה האיראנית, החסויה והלא-פומבית, שהאיראנים ימהרו להכחיש, לעוד נספח להסכם הכניעה.
נכון שטראמפ מתהדר עכשיו במטוס מפואר, מתנה מקטאר. ונכון שקטאר זוכה לאמון אמריקאי, למרות שמדובר במדינה שמפיצה ברחבי העולם, וגם בארה"ב, תעמולת שנאה, ומממנת את גופי האחים המוסלמים, בהשקעה של מיליארדים. הכל עם חיוך וסכומי עתק של שלמונים. ואותה קטאר, שתיווכה בין איראן לארה"ב, חושפת בדיוק את מה שהיא חושבת.
כך, מעאן אל-ביארי, עורך העיתון הקטארי שיוצא בלונדון, "אל-ערבי אל-ג'דיד", כותב שאין לקחת ברצינות את הצהרות טראמפ, וש"כל עיון ב-MOU מגלה שאיראן זכתה להישגים וארה"ב הובסה". כאילו שלא ידענו. נכון שאחת משלוש הספינות שהותקפו היא קטארית, אבל זה המזרח התיכון. איראן בועטת גם בקטאר. וקטאר מחייכת. וככל שזה תלוי בטראמפ, שנמצא גם תחת השפעת ארדואן, ספק אם ארה"ב תחייך אחרונה.
לנשוך שפתיים ולכבד
בשנת 2002 עבר חוק בקונגרס, שהגביל תרומות של תאגידים למועמדים פוליטיים. החוק עבר ברוב גדול, שזכה לתמיכת שתי המפלגות. חוק הגיוני. חוק מתבקש. חוק שאמור להפחית את האופציות לשחיתות ולשליטה של התאגידים הגדולים בפוליטיקה האמריקאית. אבל החוק לא מצא חן בעיני עמותה בשם Citizens United, שהגיעה עד ביהמ"ש העליון בוושינגטון במאבק שלה נגד החוק. ברוב של 5 נגד 4 החליטו השופטים לפסול את החוק, בתירוץ התמוה שהחוק מגביל את חופש הביטוי של התאגידים. מסכנים שכמותם. הם יכולים לתרום סכומים די גבוהים. אבל שופטי הרוב החליטו להגן על זכות התאגידים להעניק תרומות עתק. הפסיקה החדשה הייתה מנוגדת לא רק לחוק אלא גם לתקדימים רבים.
הפסיקה עוררה רעש ומהומה. ובצדק. זו הייתה פסיקה שערורייתית. "בעיטה בדמוקרטיה", הייתה כותרת מאמר המערכת בעיתון החשוב ביותר באותם ימים, "הניו יורק טיימס". גם משפטנים מהשורה הראשונה, גם הנשיא באותם ימים, ברק אובמה, יצאו בביקורת נוקבת על הפסיקה הבעייתית. "עם כל הכבוד להפרדת הרשויות", אמר אז אובמה, בנאום לאומה, והשמיע דברים בוטים. "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח".
זה לא היה פסק הדין היחיד שגרם לביקורת נוקבת וזעם מצד חברי הקונגרס. גם שם, כמו אצלנו, יש תלונות על האקטיביזם המגלומני של השופטים. אבל דבר אחד לא קרה. אף גורם רציני לא המליץ לצפצף על הפסיקה. לכעוס – כן. לבקר – בוודאי. לכתוב מאמרים מלומדים נגד ההחלטה – בוודאי ובוודאי. הכל מותר. אבל על דבר אחד לא היה ויכוח. חובה לנשוך את השפתיים ולכבד את הפסיקה.
הוויכוח הזה קיים אצלנו. ייתכן שהחלטת בג"ץ בעניין הרשות השנייה ראויה לביקורת נוקבת. שופטים, בעולם ובישראל, קיבלו הרבה מאוד החלטות מעוררות זעם, תסכול ותמיהות. הטעויות הובילו לתוצאות בעייתיות. אבל על דבר אחד לא היה ויכוח. לפחות לא במדינות המתוקנות: אי-ציות לפסיקה יוביל לתוצאה הרבה יותר גרועה.
אז אנא מכם, אנשי ליכוד. מותר לכם לטעון שהפסיקה מוטעית. סהדי במרומים שכתבתי הרבה מאוד דברים בוטים נגד שורה של החלטות של ביהמ"ש העליון. אבל דבר אחד אסור לכם: לצפצף על הפסיקה. משום שכפי שנאמר במסכת אבות, "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ".
קרלסון. תור הזהב של יהודי ארה"ב הגיע לסופו
(Alex Brandon, AP Photo/Alex Brandon)
מאוד רוצה להיות נשיא
הוא מקים מפלגה. לא היה לו הרבה מה לומר על האידיאולוגיה שלה, אבל דבר אחד היה בולט, כהמשך ישיר להטפות שלו בשנתיים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים. הוא לא רק נגד ישראל. הוא לא רק נגד הברית בין ארה"ב לישראל. הוא הולך צעד קדימה ורואה בישראל את מקור הצרות של ארה"ב. פעם אמרו את זה על היהודים. ההמשך ידוע. עכשיו אומרים את זה על מדינת היהודים.
מדובר בטאקר קרלסון. לפני שבועות אחדים הוא עזב את המפלגה הרפובליקנית. לפני ימים אחדים הוא הכריז על הקמת מפלגה חדשה. "לא אכפת לי מחמאס", הוא אמר בהכרזה על המפלגה. בוודאי שלא אכפת לו. משום שקרלסון נמצא בקמפיין אובססיבי שמצייר בשיטתיות את האויב האמיתי של ארה"ב. ישראל. הוא לא מסתפק רק בהפניית אצבע מאשימה למדינת היהודים. הוא גם רומז, ויותר מרומז, שאלה התורמים היהודים שהשפיעו על הנשיא טראמפ. לרעה כמובן. והאיש הזה מכריז אמנם שהוא לא רוצה להיות נשיא ארה"ב, אבל הוא מאוד רוצה.
עד כמה מגוחכות הטענות של קרלסון? קטאר משקיעה סכומי עתק, במגוון מסלולים, כדי להשפיע על ארה"ב. רק בשבוע שעבר הושק המטוס הנשיאותי – תרומה של קטאר לטראמפ, בשווי 400 מיליון דולר. שוחד לאור יום. כסף קטן. גם אם ארגון איפא"ק יתאמץ, וגם אם היהודים יכפילו וישלשו את התרומות שלהם, הם לא יגיעו לעשירית מההשקעות של קטאר. הרי את הקמפוסים הם כבר קנו מזמן, וההשפעה שלהם גורמת לעוד ועוד אנשי אקדמיה להישמע כמו זרוע התעמולה של חמאס.
אבל קרלסון באובססיה נגד יהודים וישראל. הוא קשור בעבותות של אינטרסים לקטאר. הוא קנה שם בית. יש גם פרסומים על דרכים מתוחכמות של תמיכה קטארית בקרלסון. וזה עוד לא הכל. מהצד השני, ובעצם, אותו צד, שלושה מועמדים סוציאליסטים, כלומר קומוניסטים, זכו בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. כולם שונאי ישראל. הם מכונים "מועמדי ממדאני", שהשפעתו במפלגה הדמוקרטית הולכת ומתחזקת. יהודי ארה"ב, מצידם, מחזירים אהבה לממדאני – לפי סקר שפורסם רק השבוע - 44 אחוז מהיהודים מתייחסים אליו בחיוב. צריך להזכיר להם שלממדאני אין ביקורת על ישראל. הוא נגד עצם קיומה של ישראל.
העיוורון, אוי, העיוורון. כבר היינו בסרט הזה בשנות ה-30. ורק דבר אחד ברור. בין קרלסון מימין וממדאני משמאל – תור הזהב של יהודי ארה"ב הגיע לסופו.
אילוז אחד ושפנים מסביב
בנימין נתניהו, בכבודו ובעצמו, מודאג מהזחילה של הליכוד למקומות הזויים. הוא לא אוהב את רשימת הליכוד. היא מסוכנת בעיניו. הוא רוצה רשימה אחרת. הוא רוצה שריונים. נכון, הוא רוצה בעיקר צייתנים. אבל הוא מוטרד מהאידיאולוגיה שמשתלטת, הלכה למעשה, על רבים מחברי הכנסת של הליכוד. אין צורך להיזכר מה היה בימי מנחם בגין עליו השלום כדי לספר שהליכוד שינה את פניו. הרי רק לפני שני עשורים היה ליכוד אחר. ליכוד של ימין. ליכוד שהציב חומה בינו לבין הימין הגזעני, או האנטי-ציוני. ליכוד שהיו בו מאיר שטרית ומיכאל איתן ז"ל, אבל הנה, הגיעה השרה מאי גולן וסיפרה את מה שידענו: "אין הרבה פערי אידיאולוגיה בין עוצמה יהודית לליכוד". וטלי גוטליב לא מפסיקה להלל ולשבח את המנהיג האמיתי שלה, איתמר בן גביר, שמצידו, מציע לה להצטרף למפלגתו. ואם נותרו ספקות, אז ניסים ואטורי, עוד אידיאולוג של הליכוד החדש, הצהיר ש"כהנא צדק בהרבה דברים, היום היה מקבל פרס ישראל".
זה הליכוד של היום. מפלגה שגולדקנופף ובן גביר הם חוט השדרה שלה. מפלגה שרבים מחברי הכנסת שלה, ובוודאי רוב מצביעיה, חושבים בדיוק כמו דן אילוז, שמעז לצאת נגד החקיקה האנטי-ישראלית, ואומר את מה שחבריו השפנים לא מסוגלים לומר. זו מפלגה שרוב המצביעים שלה משרתים ונושאים בנטל, וחברי הכנסת שלה בועטים בהם על ידי תמיכה בעריקים ובמשתמטים. אפשר להניח שרוב חברי הכנסת לשעבר מהליכוד לא מצביעים ליכוד. הם שומעים את גוטליב, גולן, ואטורי וקרעי - ומתפלצים. ביטול חוק הכשרות הוא לא ימין. חוק יסוד לימוד תורה הוא חילול השם. לא ימין. העדפת עריקים היא בגידה בבוחרים. לא ימין.
נתניהו צופה במחזה הזה. הוא זה שהוביל אותנו אליו. הוא נושא באחריות. ובאותו זמן גם הוא מבועת. הוא הכניס את עצמו לצרה הצרורה הזאת, שבה הוא מוקף ב"נבחרים" שבוועד בית לא היו רוצים אותם. והוא יודע שהם מושכים את הספינה למטה. זו בדיוק הסיבה שהוא לא רוצה יותר פריימריז – פאר היצירה של הדמוקרטיה הליכודית. זה לא התחיל היום. אין שום קשר בין פריימריז לדמוקרטיה. קבלני קולות, חלקם עבריינים לשעבר, חלקם בריונים וחוליגנים, הם נותני הטון. לא במקרה מכרכרים המועמדים בפריימריז סביב בן גביר. משום שהוא מבטא את קבלני הקולות. ולעזאזל המצביעים.
זה לא ברור איך יסתיים הוויכוח בליכוד, בנוגע למקומות המשוריינים ולפריימריז. מה שברור הוא, שנתניהו ינסה להוריד את נציגי בן גביר בליכוד אל תחתית הרשימה, רצוי למקומות לא ריאליים. הרי מדובר בחבורת צווחנים שיוצרים כותרות, אבל שומר נפשו, גם איש ימין, ימלט נפשו מחברתם. ונתניהו יודע שהפריימריז הם לא הביטוי לדמוקרטיה בפוליטיקה. הפריימריז, במתכונת הישראלית, ולא רק בליכוד, הם ביטוי לפגיעה בדמוקרטיה. משום שהפריימריז הם אלה שגורמים להקצנה, לפילוג, להצגות ראווה בביהמ"ש העליון, לסירוב ציות לפסיקה, וגם לשורה של הצעות חוק שלא נועדו לחקיקה אלא בעיקר להבלטת המציעים. לא רק למען הליכוד, אלא גם למען ישראל, שצריכה ימין שפוי, צריך לקוות שנתניהו יצליח הפעם להקטין את פגעי הפריימריז.
