זכייה של אנגליה היא אחד הסופים ההוליוודיים ביותר שבכוחו של גביע העולם, כל גביע עולם, לייצר. מה יכול להיות יותר סנסציוני מזכייה של נבחרת שמעולם לא נחשדה כזוכה פוטנציאלית, נאמר נורווגיה, מרוקו או בלגיה? זכייה של נבחרת שדווקא כן נתפסת כמועמדת - גם אם בעיקר בעיני רוחה - אבל לא מצליחה פעם אחר פעם. הרי התנאי הראשון להגשמת חלום הוא לחלום אותו, ואנגליה, יאמר לזכותה, היא אלופת העולם בחלומות.
הגרסה הנוכחית שלה - תמהיל מנצח של שחקן טופ עולמי (הארי קיין) לצד שני שחקני-על (ג'וד בלינגהאם ודקלן רייס) לצד חבורה מגובשת אך אפורה - נראית מתאימה להעברת הפנטזיה הזאת לפסים מעשיים. כדי להעריך את אנגליה הזאת אין צורך בהגזמות או בתפיסה לקויה של המציאות, כפי שזכור מטורנירים רבים בעבר. אפשר להכיר במגבלות שלה (הגנה מפוקפקת, היעדר כוח אש מהספסל) ועדיין לזהות את העוצמה שלה.
העניין הוא שזכייה של אנגליה, אם וכאשר, תחסל את אחד מקווי העלילה הקריטיים של כל מונדיאל, והוא המרדף הנואש, הטרגי לעד, שלה אחרי התואר. הדרך של אנגליה לפסגה תהיה חייבת לעבור בקטילת המהות שלה, אותה שאיפה רומנטית-חולמנית על זכייה אפשרית בטורניר גדול שלעולם לא מתממשת. כמו המשיח, שעיקר הערך בו נמצא בציפייה לבואו, כך גם זכייה של אנגליה היא משהו לחלום עליו. "Football's coming home", כמאמר השיר. כבר 30 שנה, מאז היורו הביתי שלכבודו נכתב השיר, שהכדורגל מגיע, ממש או-טו-טו, אבל עוד לא הגיע. מה נעשה בעולם בו אנגליה כבר לא תהיה אנגליה?
צרפת היא הנבחרת הטובה בעולם וכל דבר זולת זכייה שלה בגביע ייחשב לסנסציה. יש לה באמת התקפה יוצאת מגדר הרגיל, עם משולש שווה צלעות היכן שליריבותיה יש לכל היותר נקודה (נורווגיה, אנגליה, ארגנטינה) או אפילו לא את זה (ספרד, בהתחשב בכושרו של לאמין ימאל בטורניר הזה). העניין הוא שצרפת עדיין לא פגשה יריבה במשקל כבד כדי להעמיד את עליונותה למבחן במאמץ גבוה. פרט אולי לארגנטינה, לכל אחת מהנבחרות האחרות שהעפילו לרבע הגמר יש לפחות גולגולת ראויה אחת על החגורה. לצרפת עדיין אין. זו אולי הקללה של הטובים ביותר, שמה שהם משיגים בקלות נתפס בטעות כמובן מאליו, אבל זו רשימת המלאי של השלל שאספה צרפת עד כה: שוודיה שכבר רוסקה על ידי הולנד, ארגון הפשיעה הספורטיבי המתקרא גם נבחרת פרגוואי, סנגל הנאיבית; ומחליפי נורווגיה שהניפה מראש דגל לבן ואת גרסתה האידיאלית צרפת אולי עוד תפגוש במשחק האחרון.
מרוקו היא כבר משהו אחר, אפילו אם תחסר בסופו של דבר את איסמעיל סייבארי המצוין. היא על אמת יותר משהייתה כשהעפילה לחצי הגמר במונדיאל שעבר מכיוון שכעת אי אפשר לפטור את הימצאותה בשלבי ההכרעה כהפתעה התורנית שמתרחשת אחת לכל מונדיאל. לאף נבחרת אין הגנה שמסוגלת להתמודד עם קיליאן אמבאפה, עוסמאן דמבלה ומייקל אוליסה כשנחה עליהם הרוח, אבל אם זו לא תנוח עליהם, מרוקו - נבחרת שלא עוזבת את המשחק אף פעם, תעיד החזרה שלה מול הולנד - תמצא את החרך הקטן בשריון להשתחל דרכו.
השלב הזה מתחלק באופן שוויוני בין ארבע נבחרות שעבורן רבע הגמר הוא רק נקודה בדרך ליעד, וארבע נבחרות שכבר הצליחו מעל ומעבר בכך שהרחיקו עד לכאן. לכאורה, כולן משחקות על הכסף של הבית, אבל אף אחת לא מגיעה קלילה - ובשל כך אולי גם מסוכנת - יותר מבלגיה. אין נבחרת שעשתה יותר ממה שציפו ממנה בעצם הגעתה לכאן, כשמדור הזהב שלה לא נותר יותר מאשר קווין דה בריינה על הספסל בשמינית הגמר. זה לא רק המקום ברבע הגמר, אלא גם האופן שבו זה קרה; ה-1:4 על ארה"ב הפך עוד ניצחון גדול למסע נקמה של עשיית צדק בעקבות ההחלטה השערורייתית של פיפ"א לבטל את ההרחקה של פולארין באלוגון.
היא כבשה שבעה שערים ב-130 הדקות האחרונות, אבל מה כל זה שווה מול נבחרת שלא ספגה אפילו אחד בחמישה משחקים? ספרד היא המקום אליו התקפות הולכות כדי למות. כולן מגיעות אליה ממקומות שונים - אורוגוואי, פורטוגל - אבל כולן נכתשות באותו אופן על ידי המכונה הכי שיטתית, גם אם נטולת ברק, במונדיאל הזה.
"התער של אוקאם" הוא עיקרון פילוסופי שקובע שכאשר ישנם מספר הסברים לתופעה, קרוב לוודאי שהפשוט ביותר מביניהם הוא הנכון. כך למשל את מה שקורה לארגנטינה במונדיאל הזה אפשר להסביר באופן קונספירטיבי באמצעות כל מיני תיאוריות נעדרות הוכחה על חוטים שנמשכים במחשכים. הגרלה קלה, שיפוט מקל וכו' וכו'. ואפשר פשוט להתמסר לפורס-מאז'ור של לאו מסי. לא חבל? הקונספירציות יישארו לנצח כי זה הטבע האנושי, אבל הוא או-טו-טו כבר לא יהיה כאן ועם סיום המונדיאל יחזור לכוכב ממנו הגיע. אולי כבר בלילה שבין שבת לראשון, מול שווייץ, מעל ומעבר לכל ספק הנבחרת החזקה ביותר שארגנטינה המבורדקת פגשה עד כה בטורניר.
