צומת המוביל
בימי החיזור הציע בנט לאיזנקוט שבמקום עוד פגישה ביניהם, הם ייצאו לעשות ספורט ביחד. הרמטכ"ל לשעבר הציע את הענף החביב עליו: סקווש. סוג של טניס בין ארבעה קירות. בלי צורך לרוץ הרבה על המגרש. בנט העדיף לצאת להליכה משותפת. הם צעדו ברחובות רעננה, לא רחוק מהבית של בנט. הדרך הובילה לשום מקום. איזנקוט חזר לשחק סקווש. כלל הזהב של המשחק, כך הוא נוהג לתאר, הוא לתפוס את מרכז המגרש ולשחק חזק ואגרסיבי. בפוליטיקה איזנקוט משחק באותה שיטה: בזמן שבנט חבר ללפיד וניהל כמה קמפיינים במקביל, איזנקוט בעצם לא עשה שום דבר. רק נשאר יציב באותו מקום במרכז, כיוון כדורים אגרסיביים לעבר נתניהו. והמנדטים עלו. ובאותה אווירה ספורטיבית: אם בנט דיבר על ניסיון להכריע את חצי הגמר בינו לבין איזנקוט, יריבו בתחרות הזאת חושב שהם בכלל רצים מרתון. אין רגע שבו מוכרע מי ראש הגוש, אלא קמפיין ארוך שבסופו מי שיקבל קול אחד יותר, יהיה המועמד לראשות הממשלה.
כבר שנה בדיוק חלפה מאז נכנס איזנקוט למשרדים הזמניים של "ישר" ברמת־השרון. עם הזמן הם התפרסו על עוד חדרים בקומה. הזמני נעשה קבוע. המרצ'נדייז של המפלגה ממלאים אותם עכשיו, גם המנגנון השתכלל. אם במטה איזנקוט התמקדו עד כה בפער המתרחב בינו לבין בנט בסקרים, עכשיו העיניים על הפער שמצטמצם בינו לבין נתניהו. בכמה סקרים נרשם שוויון בין הליכוד לבין ישר, במעט אפילו מהפך. איזנקוט קרוב למטרה שגם הוא לא שיער שישיג לבדו: להיות המפלגה הגדולה בישראל. לפחות מנדט יותר מנתניהו.
מול המומנטום הזה, יש מי שמייעץ לבנט להפנים שאיזנקוט יהיה מועמד הגוש ולהתכנס תחתיו, עם לפיד, למגה־מפלגה. זה לכאורה ייתן לו תעודת ביטוח מפני השפלה אם יתדרדר לתוצאה חד־ספרתית. מצד שני, זה ויתור מראש על האספירציות של יו"ר "ביחד" להנהיג את המדינה. איזנקוט לא שולל חיבור כזה, אבל הוא לא בטוח שזה הזמן. וממילא, כך הוא מתרשם, בנט ולפיד לא יבואו כרגע.
הוא לא טועה, בנט מאמין שהוא יכול עדיין להפוך את הקערה. הקמפיין שלו יצא להתארגנות מחדש, שבסופה יחזרו לתוכניות עבודה ול"חוזה חדש" עם האזרח. אבל אם תבוא הצעה כזאת, זו תהיה זחיחות מסוכנת מצד איזנקוט לדחות אותה: חבירה עכשיו, כשהוא בראש, גם אם לא תמקסם מנדטים בשלב הראשון, תעשה את החיים פשוטים הרבה יותר אחרי הבחירות. לא רק שבנט לא יערער עליו, אלא גם ליברמן יתקשה במצב כזה להמשיך את הקמפיין המופגן שלו לראשות הממשלה.
ביחסי העבודה הקודמים ביניהם ליברמן היה שר הביטחון ואיזנקוט תחתיו כרמטכ"ל. עכשיו יש ליו"ר ישראל ביתנו הרבה פחות מנדטים אבל יותר ניסיון, ובעיקר מעמד של שחקן חופשי. בימין ובמפלגות החרדיות יש לו קשרים עמוקים מפעם. גשרים שמעולם לא שרף. ובכלל, שווה לשים לב לקו העצמאי של יו"ר ישראל ביתנו. שעכשיו מבדל את עצמו מהגוש.
הנה דוגמה טרייה מהשבוע: בעקבות החלטת הממשלה נגד החלטת בג"ץ בעניין הרשות השנייה, עלתה יוזמה למפגש או הודעה משותפת של ראשי האופוזיציה. אולי אפילו עם בני גנץ, כדי ליצור תחושת חירום. אי־ציות לבג"ץ הוא לכאורה נשק לא קונבנציונלי, חריף יותר מכל חוקי הרפורמה המשפטית מה שהבעיר את הרחובות בקיץ 23', אבל איכשהו זה עבר יחסית בשקט. אולי כי הפעם זה היה ניסוי גרעיני מבוקר: נבחר בקפידה קייס משעמם, נתניהו לא נכח, הצו לא היה ממילא לממשלה עצמה. גם הניסוח הוא על חבל דק שתחתיו תהום. מזכיר הממשלה טען אחר כך שאין בה אי־ציות, שר המשפטים ושר התקשורת חגגו את זה שיש. אבל לוין עצמו – בקריאתו לראבילו לכהן כמבקר – כבר לא מסתיר שזה היעד. התשובה של ליברמן הייתה: נייט. לכאורה בגלל גולן. אבל אולי גם בגלל המסר: כל ראשי גוש השינוי תקפו, כולל גנץ. בחשבון של ליברמן לא הופיעה מילה. רק ציוץ של צוות הלשכה לרגל יום ההולדת של ראש הממשלה הבא.
טרופר. לא פראייר
(עוז מועלם)
תרגיל רב–חילי
עוד אין שם למפלגה החדשה של חילי טרופר ויועז הנדל, אבל אילו היו חיים בסרט, הם היו קוראים לה "בחורים טובים". יותר מכל מסר קמפיין, מה שהרשימה של טרופר מציעה, עם שירה שפירא ואליסף פרץ, עוד לפני חידוד העמדות, הוא דימוי אחר. אנשים שרחוקים מכל מה שמייצגת היום הכנסת. גם טרופר עצמו, אמנם אחד מ־120 המכהנים, אבל כזה שמחזיק אולי בחתיכת הקונצנזוס האחרונה מבין הפוליטיקאים. הוא ויועז הנדל, שניים מאותו הכפר ממש, נס הרים. מושב מעורב של דתיים וחילונים בהרי ירושלים. בבחירות הקודמות אגב, הליכוד היה שם המפלגה הגדולה ביותר, והקואליציה של נתניהו זכתה במרב הקולות. המחנה הממלכתי הייתה המפלגה השנייה בגודלה. המגרש הביתי יהיה מבחן טוב בדיוק לקהל שהם מכוונים אליו עכשיו.
בתוך צבר המפלגות והאישים שמתיימרים לגרוף את קולות המרכז־ימין, האתגר המרכזי הוא בבידול: במקום לדבר על כן ולא ביבי, או על הגושים, טרופר מקפיד לדבר בצירים אחרים: חדש מול ישן. נושאי פנים במקום חוץ וביטחון. קבוצה ולא יחיד. עקרונות ולא אנשים. ובעיקר הצורה: פוזיטיב ולא נגטיב.
אבל הבידול מיתר השחקנים בגוש השלישי, מה לעשות, הוא לא רק בסגנון אלא גם בשאלות פוליטיות: מבחינת טרופר, אין סימטריה בין איזנקוט ובנט לנתניהו, וגם לא יומרה לכפות אחדות. הרי אחדות, אם תושג, ממילא לא תתבסס על מפלגת ביניים, אלא תיסגר בין ראשי המפלגות הגדולות. אם גנץ ושמחי שואפים שאי־אפשר יהיה להקים ממשלה של אחד הגושים, טרופר שואף שכן. וברור את מי יעדיף. סדר העדיפויות שלו הוא ממשלה ציונית. רק אחר כך, אם אפשר, גם רחבה. זה קו דק מאוד, אבל עוברת בו פרשת המים בשאלה לאיזה צד מחליקים את הקולות.
לנוכח ריבוי המועמדים במרכז־ימין תהיה ברירה טבעית אכזרית: יש מנדטים יקרים מפז במרכז. מי שיצליח לרכז אותם סביבו יצוף. נגד האחרים יהיה קמפיין אכזרי לפרוש. במובן הזה, החיבור עם הנדל והמילואימניקים משמעותי לא רק בגלל מה שהוא תורם לטרופר, אלא בגלל מה שהוא לוקח מגנץ ושמחי. גם שקד, ארדן ואפילו וינטר צופים מהצד כדי להחליט אם בכלל להיכנס להרפתקה. סקרי השבועיים הקרובים יהיו גורליים.
יש פער בין הדימוי הנעים של טרופר לבין הפוליטיקאי שהוא. לא פער רע. אבל הוא לא פראייר. המפלגה החדשה היא הדרך הקשה והארוכה. זה לא מהלך שנועד לשפר את המו"מ בדרך לחבירה לבנט או איזנקוט.שניהם הציעו לו חבילות נדיבות מאוד כדי שיבוא: בנט זקוק לטרופר כדי להפוך את המגמה, אבל כרגע יש לו קצת פחות מקומות לחלק. איזנקוט פחות נואש, אבל יש לו הרבה יותר מה לתת. אם רצה בכך, טרופר יכול היה לקבל מקום בולט ותיק בכיר בממשלה הבאה. בלי לחץ של קמפיין עצמאי, מנגנון, כספים וחרדה של אחוז החסימה. זה מקרה נדיר שבו הריצה העצמאית היא לא משיקולי כיסא, אלא להפך.
איזנקוט היה הראשון לברך (אבל הזכיר רק את טרופר ולא את הנדל). אולי כי גם הוא מבין שכמו שנתניהו זקוק למפלגת לווין, גם גוש השינוי צריך מישהו שירחיב את גבולות המחנה. שלא יעסוק בלתקוף את נתניהו אלא להציע רעיון אחר. טרופר עם הרשימה שהביא מותח אותם. זו מפלגה לא מגזרית, אבל בלי להתכוון יצא שהרביעייה המובילה היא של בני הציונות הדתית. טרופר עצמו חובש כיפה סרוגה. הנדל גדל במגזר, גם שירה שפירא ואליסף פרץ הם אנשים של הציונות הדתית המתונה. אם החיבור של בנט ולפיד עזר לסמוטריץ' לעבור את אחוז החסימה, יהיה מעניין לעקוב בשבועות הקרובים אם מפלגת טרופר שואבת את אותם קולות ומורידה את סמוטריץ' חזרה מתחתיו.
ויש גם את התרחיש שעליו אין מועמד שיסכים לדבר: מה עושים אם הסקרים לא יאירו פנים. המבחן הוא בשתי נקודות הכרעה: הסקרים ערב סגירת הרשימות פותחים חלון שיאפשר חבירה לרשימה אחרת. התחנה הבאה לרדת היא בסקרים שלפני הקלפי, שם הפרישה משמעה לוותר על הסיכוי להגיע לכנסת הבאה. טרופר לא יסתכן באובדן קולות שיכולים לעשות שינוי. זה ויכוח שליווה אותו כבר כשהיה עם גנץ. הוא לא צבר מאז זעם, עלבון או רגשות נקמה.
זיני והשופט סולברג, אתמול בבית הנשיא. "נעשה ככל יכולתנו כדי לשמור על ממלכתיות ותקינות הבחירות"
(חיי צח, לע"מ)
מבחן נאמנות
ההבדל בין שברי המשפטים שדלפו מנאום ראש השב״כ לסרטונים המלאים שחשף הארגון בהמשך הם שיעור יפה גם על תקשורת, גם על דוד זיני עצמו. בציטוטים הראשונים שפורסמו הצהיר זיני על נאמנות לדרג הנבחר, אבל בקטע המלא הוא מדבר על כל דרג נבחר. בהקלטה שדלפה הוא מבקר את המשפטנים ומגדיר אותם "כלי עזר", אבל בקטע המלא הוא נוזף בקהל ומבהיר שמדינה בלי משפט היא מדינה חרבה. הסערה קמה וגוועה במהירות יחסית. נכון, גם הטקסט המלא לא מושלם: היה עדיף לדבר על כפיפות לדרג הנבחר ונאמנות למדינה ולחוקיה, אבל מי שמקשיב לטקסט המלא בלי לחפש את זיני, מבין שלפחות הפעם אין אירוע.
גילוי נאות: אני מאוד רוצה בהצלחתו של זיני. בעיניי, מי שיכול להקדיש את חייו לביטחון ולהיות אלוף בצה"ל לא פסול להיות ראש השב"כ. אסור שתהיה תקרת זכוכית, ובית הגידול של זיני לא מפחיד אותי. פשוט כי אני מכיר את בית הגידול הזה היטב מקרוב. גם כשיש מחלוקות עקרוניות, אין לי ספק לגבי מקור המוטיבציה והתפיסה הממלכתית. ודווקא כמי שחפץ בהצלחתו קשה להבין איך הוא נופל כמעט בכל בור. כאילו מישהו כתב לו ספר הפעלה על כל הנקודות הרגישות של הישראליות בעת הזאת: 7 באוקטובר, שואה, ולהבדיל – זכויות להט"ב ומעמד האישה.
לאנשי זיני יש תשובות מפורטות על כל אחד מהמקרים: בחלקם הם מודים בפרטים וכופרים בפרשנות (הוא אכן הורה על פירוק פינת 7 באוקטובר, לדבריהם כדי לא להבדיל בין נופלי השירות ולא כי זה משדר תבוסתנות) במקרים אחרים מתווכחים על הפרטים עצמם. על כל אחד מהנושאים אפשר להתווכח: האם החינוך לזכר השואה צריך להיות ביד ושם או בפולין, ולמה השב"כ צריך בכלל תא גאה (תשובה: בקהילת המודיעין אסרו על קבלת להט"ב לשירות במשך שנים, ולכן גם כעבור 30 שנה יש תפיסות ודעות קדומות שצריך להעביר באמצעות היכרות. למשל: ההרצאה בשנה שעברה, לא חובה כמובן, הייתה של בן זוגו של איש שירות שנפל). אבל בחלוקה בין עיקר וטפל, כל אלו לא שייכים לליבת התפקיד ראש השב"כ.
אם יורשה לי לתת עצה: כל המשנה ידו על התחתונה. ממילא הניעור שהשב"כ זקוק לו הוא קודם כל בנושאים המקצועיים.
גוטליב. זיני מול הבייס
(אלכס קולומויסקי)
אולי זה מקרה שהגוף מתנגד לשתל מבחוץ. אבל זיני מספק תחמושת למתנגדיו. עיסוק היתר בתפר של שב"כ וחברה בא על חשבון הכרת המשימות העיקריות שזיני הסתער עליהן: ההברחות של כלי הנשק; מה שמתרחש בערים המעורבות; וגם שאלות של תרבות ארגונית. זה חבל עוד יותר, כי דווקא בצמתים המקצועיים שבהם לכאורה יש התנגשות עם הבייס הוא בחר בעמדה המקצועית: אימוץ תחקיר שב"כ על 7 באוקטובר, הגשת כתב האישום נגד טלי גוטליב שחשפה זהות של איש שב"כ והקצאת משאבים חדשים נגד טרור יהודי ביו"ש. הוא בלם במשך חודשים את דרישת השרים לחקור עיתונאים (לפי פרסום מדאיג ב"הארץ" עם ירידת שורות אלה לדפוס, זיני פנה באחרונה למשרד המשפטים כדי לבקש אישורים לחקירה. בשב"כ טוענים שכל מה שנחקר הוא באישור יועמ"ש הארגון). ולא פחות חשוב בחודשים הרגישים האלה – המצפן הממלכתי של זיני מכויל לוועדת הבחירות המרכזית ולשופט סולברג. אתמול, בפגישתם עם הנשיא הרצוג, הבהיר זיני כי בכל הנוגע לבחירות, השב"כ כפוף ישירות ליו"ר הוועדה. "נעשה ככל יכולתנו כדי לשמור על ממלכתיות ותקינות הבחירות", התחייב. איך הוא אמר השבוע? אין מה למחוא כפיים על דברים טריוויאליים.
זיני קיבל לידיו ארגון בפוסט־טראומה מכישלון 7 באוקטובר. ולשיטתו, גם משברים נוספים: מה שהוא מגדיר משבר הממלכתיות, הכנסת תקשורת לארגון, עימות מופגן עם הדרג המדיני. השב״כ, הוא הגדיר, צריך להרוויח את אמון הציבור מחדש. כלל אצבע להצלחה יהיה: ראש שב"כ שלא נשמע עליו בחדשות.
