עבור צופים וצופות רבים, משהו מאוד מוזר התרחש אמש בטלוויזיה: ערב שידורים שלם שבו אנשים התווכחו, פלירטטו, הצחיקו ושרו אבל לא עשו דבר אחד — לשחק כדורגל. כבר כמעט חודש לא קרה כדבר הזה, וכמו בכל מונדיאל (וגם אולימפיאדה) ההרגשה היא כאילו מישהו הוציא את השמש לחופשה: מה בדיוק אמור לחמם אותנו עכשיו? לא צריך בהכרח את ארגנטינה וספרד. אפשר גם ניו-זילנד וקטאר, העיקר לא להשאיר אותנו עם היומיום המשמים הזה: "סקר מנדטים דרמטי", "הקלטות לשכת ראש הממשלה", "מפגש הזוגות". איזה "מפגש" מעניין עכשיו מלבד צרפת-מרוקו?
למשתתפים בתוכנית הגמילה הכפויה הוצע גם פרק הבכורה של "דה ווייס", שחזרה לערוץ 13 אחרי שבע שנים, שבהן כנראה שרק המנחה הנצחי מיכאל אלוני הרגיש בחסרונה. עבור מי שממש זקוק לסטטיסטיקה בהיעדר נתונים על החזקה בכדור, יצוין שנועה קירל, שהצטרפה השנה לצוות הכיסאות המסתובבים יחד עם עידן רייכל, סטטיק ועדן בן זקן, הייתה בת 10 כשאלוני פתח את עידן "דה ווייס" בישראל. לא ברור מה יותר מבהיל: המהירות שבה הזמן חלף או שדווקא זאת העמדה היחידה בתוכנית שלא עברה ריענון.
צפויה, מוכרת וקצת מנחמת. "דה ווייס"
בעצם, גם הפורמט עצמו נותר קפוא, רק שבמקרה שלו זה לא דבר רע בהכרח: האודישן העיוור היה ונותר גימיק מוצלח, שמדגיש את הקסם הבלתי נלאה של גילוי קול חדש ויפה. למעשה, נוטים לשכוח שהריגוש עם הישמע לחיצת הכפתור שינה לחלוטין את הז'אנר בעולם, ובישראל הוא אילץ את אנשי "כוכב נולד" להבין ששלטון היחיד הסתיים אחרי כמעט עשור, מה שסייע להם לברוא את המסך המתרומם של "הכוכב הבא".
חלק מהאודישנים אמש הבליטו גם את הכוח של מרכיב הפרזנטציה והתחרות בין ה"מנטורים", לאחר שהתברר שיש למתמודדת מולם פוטנציאל. כשהנושא קצת יותר רחב מאשר מתאים/לא מתאים לאירוויזיון, ומנעד הדעות מתפרס בין הניסיון העשיר של רייכל לישירות הכיפית של בן זקן (שהתגלתה ב"אקס פקטור" ונשארה אקס פקטור גם ב"דה ווייס"), אפשר לייצר דיאלוג יותר מגוון ומעניין על זהות אמנותית, על כישרון לא מלוטש, על הדרך הנכונה להצלחה.
ובדומה לקאמבק של "רוקדים עם כוכבים", "דה ווייס" 2026 יוצאת נשכרת מניחוח הנוסטלגיה שאופף אותה. הוא כולל כמובן את הקלישאות, ההגזמות והמחוות המתוסרטות בתחפושת של רגע אותנטי. אין באמת ריאליטי בלי זה, אבל גם לא היה. לכן התוכנית נכנסת בשקט למשבצת של הקול מן העבר: צפוי, מוכר וקצת מנחם את הגעגוע לליאו מסי.
בקטנה
מוריה אסרף ראיינה בתוכניתה ברשת את ח"כ שמחה רוטמן וביקשה ממנו להתייחס לתקרית שבה אדם ניפץ את דלת הכניסה של עיתון "הארץ". עכשיו, מילא שהוא סחב אותה בקלות לאותו טנגו-גינויים דמגוגי ומייאש; בכל פעם שרוטמן ביקש לטעון שבחדשות 13 נוהגים בסלחנות כלפי מקרי אלימות מהצד השני (כגון הפריצה למשרדי פורום "קהלת"), היא לא זרקה אותו מכל המדרגות אלא דרשה שיתייחס אליה בנפרד: "אתה לא תגיד לי 'אתם', אני לא 'אתם', אני לא פיארתי איש". ובסוף, רק אחרי שדאגה לשמה הטוב על חשבון הקולגות, אסרף נזכרה באופציה מאוד נדירה במחוזותינו: "לעתים ניתן לגנות אלימות מבלי לדבר אלימות אחרת". סליחה? ומה בדיוק היא ואחרים על המסך אמורים לעשות עם כל הזמן שיתפנה?
