רם עמנואל התעורר שלשום בבוקר במלון "קמפינסקי" בתל-אביב. הוא קרא ידיעה שהקפיצה אותו ממיטתו: סקר שעשתה סוכנות הידיעות איי-פי במדגם רחב של יהודים אמריקאים שאל מה דעתם על ראש עיריית ניו-יורק זוהרן ממדאני. 44% נתנו הערכה חיובית; 39% שללו. הסקר שאל גם מה דעתם על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. 32% נתנו הערכה חיובית; 59% שללו.
ממדאני שונא את מדינת ישראל ומסית נגדה בגלוי, על גבול האנטישמיות. הוא עושה את זה בניו-יורק, העיר היהודית הכי גדולה בעולם. "תחשוב לרגע מה זה אומר", אמר לי רם עמנואל כשנפגשנו שלשום. "ממדאני, ממ-דא-ני, פופולרי יותר בין היהודים באמריקה מראש ממשלת ישראל". הוא הניח את הנתונים על השולחן כמי ששולף מכיסו קלף מנצח. אם היה למישהו ספק שהוא צודק באזהרותיו הסקר מוכיח: אין ספק.
עמנואל, 67, עושה בימים אלה צעדים ראשונים במה שעשוי להפוך למרוץ על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. במסגרת הזאת הגיע הנה, מוקף בחבורה של עוזרים ומאבטחים. בעבר מועמדים לנשיאות היו באים לכאן כדי לקושש תרומות וקולות של יהודים באמריקה. הסידור היה להצטלם בכותל, במצדה ובלשכת ראש הממשלה, להלל ולשבח את ישראל שאין שנייה לה, ולחזור בשמחה הביתה.
אבל הזמנים השתנו. עמנואל הגיע כדי להטיח אמת מרה בפרצופה של ממשלת ישראל. "פצעי אוהב", קרא "הוושינגטון פוסט" לנאום שנשא שלשום באוניברסיטת תל-אביב. טיפול בהלם יהיה ביטוי מדויק יותר. רבים וטובים הזהירו לפניו, גם בעמודים אלה, מפני ההידרדרות ביחסו של הציבור האמריקאי לישראל. עמנואל עשה את זה בוטה יותר, ספציפי יותר, נחרץ יותר. 60 שנה ישראל הייתה בקונצנזוס באמריקה. קונצנזוס לגבי ישראל יש, אבל הוא התהפך.
הביקורת על נתניהו וממשלתו לא תזיק לקמפיין הקפוליטי שלו - להפך. היא תכשיר אותו בעיני בוחרים, שחושדים בו באהדה יתרה לישראל. כן, הוא הוא מבין, אבל הוא גם מאמין לכל מילה שאמר.
שש אלי קרב
אנחנו מכירים ומיודדים למעלה מ-30 שנה. החדר שלו בבית הלבן בתקופת קלינטון השקיף על הכניסה לאגף המערבי, האגף הקובע. המיקום היה אסטרטגי: הוא ידע מי נכנס לנשיא, למה נכנס ובאיזה מצב רוח הוא יוצא. הכוח היה תחום ההתמחות שלו: השאיפה לכוח, האהבה לכוח, השימוש הנכון בכוח. בהשאלה על אמירה מתחום הפוטבול, הכוח איננו הדבר החשוב ביותר, הוא הדבר החשוב היחיד. רם עמנואל היה ועודנו חד, שנון ושש אלי קרב: בכל תפקיד שמילא הפוליטיקאים פחדו ממנו ונמשכו אליו.
בדטרויט מייצרים מכוניות; בוושינגטון מייצרים כוח. אין בית ספר טוב ממנה ללימוד הקרביים של המכונה הפוליטית, להבנת הוראות ההפעלה שלה. רם עמנואל היה מורה נהדר. לא רק פוליטיקה אמריקאית למדתי ממנו – גם פוליטיקה ישראלית. יש לנו קושי עם ש"ס, אמר לי יום אחד. צריך לגרום להם לתמוך ברבין. יש שם חבר כנסת שעושה בעיות, יאיר לוי שמו.
מדהים, חשבתי. אנחנו יושבים במרחק מסדרון מהלשכה שבה מוכרע יום-יום גורל העולם ודנים ארוכות באחד משלנו, יאיר לוי. גם זה לימד אותי שיעור בפוליטיקה: כשסכין מונחת על הצוואר כל קול נחשב. הסכם אוסלו היה תלוי על בלימה, וקלינטון חיפש דרך לעזור (סיפרתי לרם השבוע שיאיר לוי הסתבך בפלילים, נאלץ לפרוש מפוליטיקה והלך לעולמו לאחרונה. הוא לא זכר את השם).
היה עוד משהו: ההנאה האדירה שקלינטון, ועוד יותר ממנו - עמנואל, שאבו מכל טבילה בפוליטיקה הישראלית. השניים התעמקו, ידעו והבינו. הם הבינו, למשל, בניגוד ל-CIA, שפרס הולך להפסיד בבחירות לנתניהו ב-1996. אביו של רם, בנימין אורבך, לימים עמנואל, נולד בירושלים, פעל באצ"ל, שירת כחובש במלחמת העצמאות ועזב לאמריקה. בעורקיו של רם, גם באופיו, זורם דם ישראלי חם.
מפתה להשוות אותו לבן אחר של איש ימין שעזב את ישראל לאמריקה, נתניהו שמו. לפעמים הדמיון מוליד תיעוב הדדי. "יהודי שמתעב את עצמו", קרא נתניהו לעמנואל. הביטוי היה מעליב, מאוד מעליב, וכמו שתוכלו לקרוא בהמשך, היו לו גם תוצאות, אבל הוא היה מופרך, חסר שחר. אין גרם אחד של תיעוב עצמי בעמנואל, גם לא תיעוב כלפי מוצאו (אשתו איימי התגיירה כדין. ילדיו עשו כאן בר-מצווה ובת-מצווה. 19 פעם ביקר בארץ מאז ילדותו).
הוא היה ראש המחלקה הפוליטית בבית הלבן של קלינטון, ראש הסיעה הדמוקרטית בקונגרס, ראש הסגל של הנשיא אובמה, ראש העיר שיקגו ושגריר ארצות-הברית ביפן. הוא צבר ניסיון יחיד במינו בהתמודדות עם משברים, לאומיים ועולמיים. "יש רק שני סוגי החלטה שמגיעים להכרעה בחדר הסגלגל", אמר לי. "החלטה רעה והחלטה גרועה. זה נכון גם לגבי ההחלטות שממשלת ישראל צריכה לקבל בעזה, באיראן, בלבנון".
בדצמבר 2010 טסתי לשיקגו, לסקר את מסע הבחירות שלו. הטמפרטורה על רציף ה-L TRAIN, הרכבת העירונית, הייתה מינוס 10 צלסיוס. הרוח הורידה עוד כמה מעלות. הבוחרים, מבוהלי קור, מיהרו לרכבת שלהם, אבל רם התעקש להמשיך לחלק כל בוקר פלאיירים על הרציף וללחוץ ידיים שקפאו. הוא ניצח בבחירות. "ראש העיר שיקגו", הוא אומר, "הוא אחד מחמשת התפקידים הנחשקים ביותר באמריקה. עוצמת הכוח שהוא מרכז בידיו אדירה".
מאחורי הגב של הנשיא. עם אובמה
(Charles Rex Arbogast, AP)
קיבלתם סומלילנד
שלשום בבוקר ישבנו על מרפסת המלון, 22 קומות מעל הים. עמנואל מתח את זרועו דרומה, לעבר גן קלור. "שם מנטה ריי, המסעדה האהובה עליי", אמר. בישרתי לו שהמסעדה נסגרה. הוא הצטער לשמוע.
אתה טוען, אמרתי, שנתניהו איבד את תמיכת המפלגה הדמוקרטית ב-2015, כשהגיע לוושינגטון לנאום בקונגרס נגד הנשיא אובמה והסכם הגרעין. ועכשיו אתה עושה מה שעשה נתניהו, אתה בא לישראל ותוקף בבוטות את הממשלה המכהנת.
"אני לא מסכים איתך", אמר. "קודם כל, אני לא ראש מדינה, אני אזרח: יש הבדל עצום באחריות ובעוצמת הקול. שנית, נתניהו בחר לפעול מאחורי גבו של הנשיא. ההחלטה להסתיר את הביקור מהממשל הייתה לגמרי מודעת. שום נשיא, שום ראש ממשלה, לא עשה מהלך כזה לפניו. בתרגיל ההוא התחיל המסע שהביא לאיבוד הברית עם אמריקה.
"שלישית, כל דבר שאמרתי ואומר כאן אני אומר בארצות הברית. המשוואה שאתה מציב מעליבה את ראש הממשלה, לא אותי".
האם, שאלתי, המפלגה הדמוקרטית הפכה לאויבת ישראל.
"הבעיה של ישראל איננה במפלגה הדמוקרטית", אמר. "הבעיה של ישראל היא בציבור האמריקאי. איבדתם דמוקרטים; איבדתם רפובליקנים; איבדתם בלתי-מפלגתיים. שני שלישים מהאמריקאים מתנגדים עכשיו לישראל; רק 30% בעדה. בין צעירים מתחת לגיל 30 שיעור התומכים ירד ל-20%. שום נשיא אמריקאי לא יתמוך בבעלת ברית שהציבור האמריקאי עוין אותה".
האם ההתנגדות לישראל איננה תולדה של אנטישמיות שהייתה חבויה כל השנים ועכשיו יצאה החוצה, שאלתי.
"אני לא תמים", אמר. "התמודדתי עם אנטישמיות לאורך כל הקריירה שלי. המושב שעליו התמודדתי לקונגרס היה ידוע כמושב הפולני: רק מועמדים ממוצא פולני נבחרו. ראש הקונגרס האמריקאי הפולני בשיקגו העיר עליי בקמפיין כמה הערות מכוערות ואף על פי כן ניצחתי. כשרצתי לראשות העיר זרקו אותי מרשימת המועמדים, בנימוק שאני לא משם, כאילו הבעיה היא כתובת המגורים אבל בעצם, אני לא משלנו. הייתי חייב ללכת לבית המשפט העליון כדי לקבל את הזכות להתמודד. כן, יש אנטישמיות באמריקה אבל היא לא פוטרת אתכם מלהתמודד עם ההחלטות שלכם.
"עסקתי בפוליטיקה כל חיי. אני יודע גם משהו על החיים. אם אתה מאמין שתוכלו להמשיך כך עוד 30 שנה אתה חי בסרט".
30 שנה זה הרבה זמן, אמרתי.
"ערב חג העצמאות האמריקאי", אמר, "אשתי איימי ואני טסנו לצפון דקוטה, לפתיחת ספרייה על שם הנשיא טדי רוזוולט. הטקס נועד לציין גם את יום ההולדת ה-250 של ארצות-הברית. לפני 250 שנה איש לא יכול היה לנבא שמדינה שמושתתת על שלטון עצמי, על שלטון החוק, שבה לא המלך ריבון אלא העם, תחזיק מעמד כל כך הרבה שנים. בעוד 22 שנה ישראל תהיה בת 100. הזמן יעבור כהרף עין.
"איך תיראה ישראל כשתהיה בת 100? האם שמה בעולם ילך לפניה, כמדינה שהתברכה בזוכי פרס נובל יותר מכל מדינה אחרת? כמדינה שמצאה את התרופה לסרטן? כמדינה שהפריחה את השממה? או שתיזכר כמדינה שיודעת רק להפציץ עם מטוסי F-35?
"העולם לא יעצור מלכת ב-22 השנים הבאות. זאת טעות לחשוב שאם ישראלים ימשיכו לשרוף שדות בגדה המערבית, לגרש אנשים מבתיהם ולהפיל עליהם טרור והממשלה שלכם תמשיך להגן על מעשיהם העולם יעמוד מנגד.
"בארגז הכלים של הביטחון הלאומי יש לכל מדינה ארבעה כלים: כוח צבאי, מדיניות כלכלית, השפעה פוליטית ומשיכה תרבותית. אתם השלכתם החוצה שלושה מארבעת הכלים. החלטתם שהכלי היחיד בארגז שלכם הוא כוח צבאי".
אבל ישראל משתנה, אמרתי. ישראל איננה אותה חברה שהכרת ואהבת, דמוגרפית, תרבותית, אידיאולוגית. השינוי הזה אולי מסוכן לעתידה של ישראל אבל אי-אפשר להתעלם ממנו. 7 באוקטובר חולל שינוי גדול. לא הכל פוליטיקה.
"נכון", אמר, "אבל השינויים האלה אינם בלתי-נמנעים. ראיתי את המדינה שלי עוברת מאובמה לטראמפ בניד עפעף. כל השינויים שאתה מדבר עליהם הם עניין של בחירה.
"אני אומר, אתם יכולים לדבוק בסטטוס קוו, להמשיך להחזיק בגדה ובעזה. את העתיד שלכם אתם מפקירים. בעזה חיילי המילואים לא מוכנים לעשות את זה יותר, המשפחות שלהם לא מוכנות. מספר הישראלים שבוחרים לעזוב את המדינה גדול מבעבר. אם אינני טועה השנה, בפעם הראשונה, מספר העוזבים היה גבוה יותר ממספר הבאים.
"הדבר היחיד ששאפנו אליו כעם יהודי היה לצאת מחומות הגטו, להתקבל כשווים בין שווים, להיות, כמו שאמר בן-גוריון, אומה בין אומות. האם יכולת לדמיין שיקום ראש ממשלה בישראל שיחזיר את היהודים לאחור, לגטו, לבידוד? השוק הפוליטי הגדול שלכם הוא בארצות-הברית; השוק הכלכלי הגדול שלכם הוא באירופה. איבדתם את שניהם; מה קיבלתם? את סומלילנד. אתם מבודדים יותר אסטרטגית, דיפלומטית ופוליטית משהייתם 78 שנים. אם אתם חושבים שבידוד הוא אסטרטגיה שתחזיק מעמד לאורך שנים אתם טועים - לא עד 2048, אפילו לא עד 2028. שום מדינה לא יכולה להתקיים בבידוד.
"אקדמאים ישראלים לא מתקבלים בכנסים בינלאומיים, הספורטאים שלכם מתקשים להגיע לתחרויות בינלאומיות, אתם מבודדים בכל רמה. ההחלטות של הממשלה מובילים אתכם למבוי סתום".
"אני הזהרתי אתכם". רם עמנואל בראיון, שלשום | צילום: ריאן פרויס
טראמפ עד הסוף
אני מכיר ישראלים, אמרתי, שיאמרו לך, עם כל הכבוד, אתה בא לכאן מארצות-הברית של טראמפ, מחברה מקוטבת, רווית אלימות, ממערכת פוליטית ומשפטית שהפסיקה לתפקד, מחוקה מקודשת שמופרת כל יום. אתם האמריקאים מרבים להשתמש במילה העברית "חוצפה". זאת לא חוצפה להטיף לנו?
"האם אתה חושב", שאל, "שאני רגוע לגבי ממה שקורה במערכת הפוליטית האמריקאית? אני לא. כל חיי עבדתי לקידום פוליטיקה פרוגרסיבית באמריקה. עזרתי לנשיא קלינטון, לנשיא אובמה, ליו"ר הקונגרס פלוסי, לתושבי שיקגו. נכון, יש לנו בעיות. אם אתה מצפה שאמריקה תהיה מושלמת תמשיך לצפות. אני חושב שהנשיא טראמפ עושה שירות רע לארצות-הברית כשם שראש הממשלה נתניהו עושה שירות רע לישראל. אני אעשה מה שאוכל כדי שננצח בבחירות באמריקה ונשנה את המצב".
האם אמריקה יכולה לשמש מודל לישראל, שאלתי.
"זאת החלטה שאתם צריכים לקבל", אמר. "אני חוזר לסיכום של 250 שנות עצמאות, יש לנו סדרה של אידיאלים שהיינו רוצים להגשים אבל לעולם לא נוכל להגשים במלואם. אמא שלי בת 93 היום. היא עדיין איתנו. כל חייה הפוליטיים היו מוקדשים למאבק למען זכויות אזרחיות. האם אמריקה נמצאת היום במקום הנכון? אין סיכוי. אבל אתה לא נוטש את המרוץ אף פעם. אין לך זכות לנטוש".
אביו נפטר לפני שנים אחדות, בגיל 93. רם היה איתו. "הוא שאל אותי, מה אתה עושה עכשיו. אני כותב מאמר על טראמפ, השבתי. צלול לחלוטין, הוא העיף בי מבט ואמר, טראמפ ASSHOLE, הסב את פניו ונפטר".
טראמפ היה המילה האחרונה שלו, שאלתי.
"לא", השיב. "המילה לפני האחרונה".
לא מהמחבקים
במהלך נשיאותו של ביידן הממשל בחר במדיניות שכונתה "חבק את ביבי", אמרתי. האם ביידן טעה לדעתך?
"לדעתי אמריקה טעתה במדיניות שלה", אמר. "כשאין הסכמה לא נכון לומר דברים שמשתמע מהם כאילו יש הסכמה מלאה. ההנחה הזאת נוצלה לרעה. זה לא שירת את ישראל, לא שירת את הברית בינינו ולא שירת את אמריקה".
אז ככל שהדבר תלוי בך חיבוקים אאוט, אמרתי.
"אני לא מהמחבקים", השיב.
הנתק ביחסים ביניהם נולד ב-2009. נתניהו ביקר בבית הלבן. "הזהרתי אותו שאם ימשיך במדיניות שלו בשטחים ישראל תיקלע לעימות נצחי ותהיה מבודדת בעולם. רציתי בכל הלב שהנבואה שלי תתבדה".
מה הייתה תגובתו, שאלתי.
"הוא אמר שאני יהודי שמתעב את עצמו. אני לא העלבתי אותו, רק אמרתי שהוא טועה, אבל הוא בחר להעליב אותי אישית".
האם ביקשת להיפגש עם נתניהו במהלך ביקורך, שאלתי.
"לא ביקשתי להיפגש עם שום גורם ממשלתי", השיב. "היחיד שנפגשתי איתו היה הנשיא הרצוג. לא רציתי בגלל קרבת הבחירות כאן. אני מכיר את נתניהו. הוא היה שמח להאשים אותי שאני משחק בפוליטיקה, כמובן בלי להזכיר איך הוא שיחק בפוליטיקה האמריקאית ב-2015. לא רציתי לשחק במשחק שלו, לבעוט בכדור שלו. אני לא אעניק לו את העונג הזה".
מה היחסים ביניכם, שאלתי.
"אין יחסים", אמר. "לא אכפת לי שאין – אני לא מעוניין ביחסים. המחויבות שלי היא לברית בין המדינות, המחויבות שלי היא לאמריקה. אף אחד לא חייב לחבב אותי. יש בקרים שבהם אני מתעורר ב-8 בבוקר וגם אני לא מחבב אותי".
הפטיש והמסמר
אילו אתה היית ראש ממשלת ישראל, שאלתי, מה אתה היית עושה ב-8 באוקטובר בעזה?
"אני לא אוהב שאלות שפותחות באילו", אמר. "כמו שאמרתי אז אומר גם עכשיו – לישראל יש זכות מלאה להגנה עצמית. השאלה היא איך אתה מגן על עצמך, איך אתה מחזיר את החטופים הביתה, מה אתה עושה לאחר שנתיים, לאחר שלוש שנים.
"שלא תהיה אי-הבנה: אלה שחגגו אחרי הרצח של 1,200 אנשים תמימים, אחרי מעשי האונס והאלימות המינית והחטיפות, הם בעיניי פושטי רגל מבחינה מוסרית. יש הבדל בין מדינה שמשתמשת בטילים שלה כדי להגן על אוכלוסייתה לארגון שמשתמש בתושביו כדי להגן על הטילים שלו. זאת הבחנה מוסרית.
"השירים על (פלסטין) מהנהר לים הם פנטזיות של פנאטים - כמוהם כחלומות על ארץ ישראל השלמה. אלה ואלה לא יתגשמו לעולם.
"אבל המלחמה נוהלה בדרך חסרת אחריות. לא אני אמרתי את זה אלא שרים בממשלת ישראל שהתפטרו, בכירים במערכת הביטחון, אנשים שהזהירו את נתניהו לפני 7 באוקטובר והוא סירב להקשיב".
במה מתמקדת הביקורת שלך, שאלתי, במספר האזרחים שנספו בעזה, בהריסת הבתים או ברושם הקשה שעלה מהסרטונים שיצאו משם?
"בכך שהחלטתם שהכוח הצבאי הוא הכלי היחיד", השיב. "באמריקה אנחנו נוהגים לומר, כשיש לך פטיש כל דבר הוא מסמר. יש בסוריה ממשלה ששונאת את איראן. היא רוצה להגיע להסכם ביטחון עם ישראל. אתם החלטתם להפציץ את משרד ההגנה שלהם. האם ניסיתם דרך אחרת? יצחק רבין אמר, אנחנו נילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום ונמשיך בתהליך השלום כאילו אין טרור. הוא צדק. אתם חייבים לעשות את שני הדברים במקביל".
רבין עשה את שני הדברים ונרצח, הערתי.
מתנה לאיראן
ניו-המפשייר, אמרתי, היא מדינה קטנה בקצה הצפון מזרחי של ארצות-הברית. בפריימריז יש לה משמעות עצומה, כי הבחירות בה הן המבחן הרציני הראשון להצלחה של מועמדים. בחודשים האחרונים עברת אותה ממזרח למערב, מהים לנהר.
"כן," אמר, "עשיתי את המסע על אופניים, מאתיים קילומטרים. זה היה המסע העשירי שלי באופניים, ארבעה מהם עשיתי ביפן, בזמן כהונתי שם. לדעתי רכיבה על אופניים היא הדרך הטובה ביותר למסעות, טובה יותר ממטוס, ממכונית. אתה פוגש אנשים ורואה דברים שלא היית רואה מחלון המכונית.
"בניו-המפשייר נכנסתי לחצרות אחוריות של בתים, עצרתי בבתי קפה, בערב אנשים כינסו שכנים בחדר האורחים שלהם, לפעמים כמה עשרות, לפעמים בודדים, ושוחחנו. היו לנו שבע התכנסויות כאלה לאורך הדרך".
ישראל רחוקה מאוד מהוויית החיים בניו-המפשייר, אמרתי. אף על פי כן, שמה עלה.
"השאלות העיקריות שקיבלתי היו על חינוך – סוגיית החינוך מעסיקה אותי מאוד – והמצב הכלכלי. בסיס החיים של מעמד הביניים באמריקה נבקע והוא קורס. אבל בכל מקום שהגעתי אליו, באסם, בחצר אחורית, בחדר האורחים, עלתה מתישהו שאלה על ישראל: מה אתה מתכוון לעשות מול הממשלה שלה, מה אתה מתכוון לעשות מול ראש הממשלה הנוכחי. ניו-המפשייר רחוקה מאוד מישראל, מהמזרח התיכון, אבל השאלה צצה ועולה בכל מקום. המלחמה בעזה הייתה בראש, אבל לא רק היא. גם איראן".
את ההחלטות באיראן קיבל טראמפ, לא נתניהו, אמרתי.
"אני לא פוטר את טראמפ מאחריות להתנהלות מול איראן", אמר. "אם שברת את זה קנית את זה, אומרים אצלנו. אבל אמריקה הוציאה מיליארדי דולרים, איבדה הון פוליטי ומעמד מוסרי וקרה משהו שישראל אמרה ואנחנו אמרנו שלעולם לא יקרה: נשפך דם אמריקאי למען ביטחון ישראל. אמרתי את זה באמריקה ואני אומר את זה כאן: נחצה קו אדום בן 78 שנים".
אני מניח שאילו ישבת בפברואר בחדר המצב בבית הלבן הייתה מרים את קולך נגד התקפה על איראן, אמרתי.
"תשווה את מה שהיה למה שקורה עכשיו. בעבר רוסיה וסין תמכו בבידוד איראן; היום הן עומדות מאחוריה. בעבר איראן מילאה את הנדרש ממנה בהסכם הגרעין, שיעור ההעשרה עמד על 3% ופקחים היו בשטח. היום איראן יכולה להגיע להעשרה של 90%, אין עיניים ואין אוזניים. אני חוזר אל העיקרון שלי מימי בבית הלבן: אין החלטות מושלמות – הדילמה היא בין רע לגרוע".
האם אתה מאשים את נתניהו בגרירת ארצות-הברית למלחמה, שאלתי.
"נתניהו ניסה לשווק את האופציה הצבאית לארבעה נשיאים: בוש, אובמה, טראמפ בקדנציה הראשונה שלו וביידן. ארבעתם אמרו לו לא. עכשיו מתקבלות החלטות אחרות.
"כשאומרים לא למהלך צבאי לא יושבים בחיבוק ידיים: מטילים סנקציות כלכליות, מהדקים את האכיפה, מפעילים סייבר. במאזן השיקולים אני תמכתי בהסכם הגרעין. גם במערכת הביטחון בישראל היו שראו את התועלת. נכון, הייתה להם ביקורת על סעיף כזה או אחר שלא השגנו: בחיים יש פשרות. עכשיו, אחרי שפתחתם במלחמה, איפשרתם לאיראן לאיים על השיט במצרי הורמוז ולהפוך את הכלכלה העולמית לבת ערובה. בבית הלבן בתקופת אובמה האפשרות שייסגרו את המצרים עלתה בכל משחק מלחמה. תוסיף לכך את הזיקה בין פתיחת הורמוז לפעילות הישראלית בלבנון. הממשל לא איפשר את זה בעבר ועכשיו הוא מאפשר. לכן אתם מידרדרים לסדרה של החלטות גרועות".
האם איבדנו גם את היהודים, שאלתי.
"תן לי לחזור לרגע לאחור", ביקש. "זאת בעיה דורית. אני הגעתי לישראל יומיים אחרי מלחמת ששת הימים. הייתי בן שמונה. ביליתי כאן כל קיץ, מיוני עד ספטמבר. מיד לאחר שירדנו מהמטוס - עוד לא הספקנו להתקלח - אמא שלי סחבה את שני האחים שלי ואותי ל'יד ושם'. הילדים שלי הם בני 29, 28 ו-26. בשביל הדור שלהם מלחמת שלוש השנים בעזה היא האירוע המעצב. זאת לא רק בעיה של הסברה או יחסי ציבור: הם רואים את ישראל דרך הפריזמה הזאת, לא דרך כיבוש השממה, וזוכי פרס נובל ואומת הסטארט-אפ. אז כן, אני אומר לך: יש לכם בעיה".
