בתחילת דרכה כמדריכה בהוסטל לאסירות משוחררות, טליה (שם בדוי) הייתה פוגשת מדי פעם נשים שהכירה בכלא: הן עדיין היו נתונות תחת פיקוח כאסירות ברישיון, היא כבר הייתה חלק מהסגל.
כמעט חמש שנים ישבה טליה (29) במאסר, שנגזר עליה באשמת הריגה שביצעה שהייתה כקטינה, על רקע נסיבות חיים קשות מאוד. אחרי תקופת שיקום של קרוב לשנה בהוסטל, ועוד כשנתיים שבמהלכן עבדה במפעל ושמרה על קשר קרוב עם הצוות הטיפולי בהוסטל, הוצע לה לחזור לשם – הפעם כמדריכה. "הופתעתי מזה", היא מודה, "שאלתי את עצמי אם יש בכלל מה ללמוד ממני, אם יש לי כוח לעזור לאחרות". לא היה פשוט לעבור מסטטוס האסירה המשוחררת לתפקיד המדריכה שמלווה אסירות אחרות. "הן לא קיבלו את הסמכות שלי, אבל החלטתי שאסור לי לוותר. אמרתי לעצמי: היום זה קורה לי בהוסטל – מחר זה יכול לקרות לי במקום אחר. ידעתי שזה משהו שאני צריכה להתמודד איתו", היא אומרת.
כיום, שש שנים לאחר שהחלה לעבוד בהוסטל "פעימות", מרכז טיפולי יחיד מסוגו בישראל לאסירות משוחררות, טליה עדיין נושאת את עברה – הילדות הקשה שעברה עליה בין מסגרות לנערות בסיכון, המאסר שאליו נכנסה כקטינה והשתחררה כאדם בוגר ("אבל בתחושות שלי הייתי עדיין בת 13") והניסיון לבנות חיים חדשים ועצמאיים ("לא ידעתי מה זה לעבוד, בחיים שלי לא עבדתי קודם") – אך גם בטוחה יותר ביכולתה לעזור לנשים שעושות את צעדיהן הראשונים בעולם שמחוץ לכלא. "היום אני יודעת שיש לי מה להציע ויש מה לקחת ממני", היא אומרת.
השיחה איתה מתקיימת בסלון המואר והמבהיק בהוסטל, אותו מפעילה הרשות לשיקום האסיר (רש"א). כמו אסירים גברים, גם אסירות ששוחררו על תנאי מחויבות לעבור טיפול עד תום תקופת המאסר הרשמית שלהן. אך בעוד שהאסירים המשוחררים מנותבים בין שלל מסגרות שיקומיות, כל הנשים המשוחררות יגיעו לכאן. זה עניין של מספרים: נשים הן 2% בלבד מכלל 6,000 האסירים המשתחררים מדי שנה מבתי הכלא.
מימין: אורנת אורמיאן־רבינו והמדריכה לנה וינטראוב
(מוטי קמחי)
המספר קטן, אך הקשיים גדולים. רוב הנשים שמגיעות לכלא סבלו מהתעללות, ובפרט התעללות מינית; רבות מהן מגיעות מרקע של זנות; הן סובלות מהפרעות נפשיות בשיעור גבוה בהרבה מהממוצע באוכלוסייה; יכולת ההשתכרות שלהן בדרך כלל נמוכה בהרבה מזו של הגברים; רבות מהן נטולות כישורי חיים בסיסיים כמו איך עושים קניות, או הבנה מה זה רב קו. "הן מגיעות לכאן הרבה פעמים בלי כלום", אומרת ארנת אורמיאן-רבינו, מנהלת ההוסטל.
רובן המוחלט של האסירות מגיעות לכלא כאמהות. "כשאישה עוברת על החוק, מבחינת החברה היא חוטאת גם לתפקידים המסורתיים שהועידו לה", מציינת אורמיאן-רבינו, "יש המון רגשות של כעס ובושה סביב הדבר הזה".
נשים שעברו על החוק עשו זאת לא פעם מתוך מצוקה אדירה. "עבירות הישרדות", מגדירה זאת אורמיאן-רבינו. לדבריה, "גם נשים שרצחו, הן עשו זאת לרוב למי שהתעלל בהן. מי שביצעו עבירות מרמה, בדרך כלל עשו זאת על מנת לסייע לקרוב משפחה. בעבירות סמים הן בדרך כלל פעלו עבור הסוחרים, לא סחרו בעצמן ולא ספרו את הכסף".
פרופיל העברייניות משתנה עם השנים. "כשהתחלתי לעבוד כאן, האוכלוסייה הייתה בעיקר של נשים מכורות לסמים שנמצאות במעגל הזנות", אומרת אורמיאן-רבינו, "זו עדיין הקבוצה הגדולה ביותר, אבל עם השנים נוספו יותר עבירות מרמה, אלימות וגם גננות שהורשעו בהתעללות בילדים. האתגר שלנו הוא לתת מענה לכולן".
אירנה מדברת כמעט בלחישה. היא מספרת על העלייה לארץ, על ההתמכרות לסמים, ניסיונות הגמילה שכשלו, הגניבות לטובת רכישת הסמים שהפכו להתמכרות בפני עצמה, המאסרים החוזרים, המשפחה שהפנתה לה עורף, על בנה שהועבר לאומנת קרובים והיא כמעט שלא ראתה אותו במשך שנים.
היום, לאחר תקופה ב"פעימות", היא מרגישה שהתחילה לבנות את חייה: סגירת חובות, טיפול בשיניים ובגוף שנפגע כתוצאה משנים של שימוש. "התחלתי שוב להרגיש שאני אישה", היא אומרת. בהדרגה, היא גם בונה מחדש את קשריה עם בנה.
בין כ-50 המטופלות יש מי שנשפטו על רצח והריגה. העבירות חמורות, אך בצוות מנסים לראות גם את התמונה הגדולה – את מה שהוביל לעבירה. זו המורכבות שמאפיינת את העיסוק בשיקום האסירות: לזכור את העבר ואת העבירה, אבל גם להתבונן אל העתיד. "העניין הוא לדעת מה האישה עשתה, לדבר על זה, ובמקביל להצליח לראות גם עוד חלקים. לראות את הילדה שאף אחד לא רצה", אומרת העובדת הסוציאלית עליזה ניסן-רוזן.
בהוסטל הנשים, בשונה מהמסגרות לגברים, החודשים הראשונים מוקדשים לטיפול בלבד – בלי יציאה לעבודה. "המאסר הוא טראומה כל כך גדולה, וצריך לרכך את המעבר", מסבירה אורמיאן-רבינו. לדבריה, גם הנראות הפיזית משחקת תפקיד: "מגיעות לכאן נשים אחרי שנים מאוד מאוד ארוכות של הזנחה גופנית. אנחנו מנסות להגיע לבסיס שממנו אפשר יהיה לצאת החוצה לעולם".
בשלב הזה הן נתקלות לא פעם בקושי גדול: אין כמעט מסגרות שמוכנות או מסוגלות לקלוט נשים עם עבר פלילי, שחלקן עוד מתמודדות עם התמכרות. "קשה לרתום את המערכות לסייע לנשים האלה", אומרת אורמיאן-רבינו, "אני מבינה את המעסיקים, לא שופטת, אבל יש המון פחד שנובע מבורות, מחוסר אמונה ביכולת לעבור שינוי".
"אנשים לא מבינים שגם הם יכולים למצוא את עצמם במקום הזה", מוסיפה טליה, "אתה יכול לנהוג, לדרוס מישהו ולמצוא את עצמך בכלא.כולנו בני אדם, ובני אדם באופן טבעי טועים. אין מה לעשות".
אורמיאן-רבינו מסכמת: "אנשים צריכים להבין שזה אינטרס שלהם שנשים וגברים ישתקמו. מהמקום הכי אגואיסטי. נרצה או לא נרצה – הנשים האלה חוזרות לחברה, חוזרות להיות השכנות שלנו. אז בואו נעזור להן להיות אזרחיות טובות".
