המתיחות המחודשת בין ארצות-הברית לאיראן ביממה האחרונה ממחישה עד כמה המזרח התיכון רחוק מלהתייצב. בשלב זה ישראל אינה צד ישיר לעימות, אך במערכת הביטחון עוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות. הכוננות גבוהה, ובצה"ל נערכים גם לתרחיש שבו איראן תבחר לפעול נגד ישראל במסגרת תגובתה, בניסיון להכניס אותה למערכה.
אם תרחיש כזה יתממש, מבחינת ישראל תהיה זו הזדמנות לסגור את החשבון שנותר פתוח מאז מתקפת הטילים לעבר צפון הארץ לפני כחודש. אז, לבקשת הנשיא טראמפ, ישראל נמנעה מתגובה רחבה כדי שלא לפגוע במאמצים המדיניים מול טהרן. אם איראן תבחר כעת להרחיב את העימות גם לישראל, ייתכן שהשיקולים שהובילו לאיפוק אז, כבר לא יהיו רלוונטיים. מבחינת ישראל זו תהיה הזדמנות לפוצץ מנהרות, שהאישור מנתניהו לעשות זאת טרם הגיע, לבקשת האמריקאים.
בפועל, מזכר ההבנות שנחתם לפני כשלושה שבועות קרס והרמטכ"ל זמיר, בטקס סיום קורס טיס, אמר למסיימי ומסיימות הקורס: "המערכה לא תמה. על לוח השרטוטים תוכניות חדשות, מבצעים גדולים עוד צפויים לפנינו, היו ערוכים. אנחנו עוקבים מקרוב אחר הנעשה באיראן ובלבנון ודרוכים לפעולה מיידית. מול כל מי שינסה לפגוע בנו - נגיב בעוצמה".
אז מהצד האחד איראן, שיש לה סבלנות, יש לה זמן, ואין לה עוצמה צבאית מרתיעה. ומהצד השני ארה"ב, שיש לה כוח צבאי, יש לה כוח כלכלי, ואין לה זמן. ומי משלם את המחיר? בינתיים, מדינות המפרץ.
אצל טראמפ השיקול הראשון הוא הבורסה, ההשלכות הכלכליות, ואיך הוא נתפס אישית. המציאות הזו של מהלומות, מילים וטילים, אינה הבחירה המועדפת עליו, אבל כל עוד זה לא משפיע דרמטית על הבורסה הוא נוהג כך כדי לשמור על התדמית שלו.
אז מה כדאי? להבין שהמציאות הזו לצערנו "here to stay" ושבגלל שלפחות עד בחירות האמצע בארה"ב טראמפ לא מתכוון ללכת על כל הקופה, כדאי להיערך לכך ולתכנן את התחבולה הבאה, אחרת התחבולות האיראניות יקבעו את השלב הבא של המלחמה.
על רקע זה נשא הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, את נאומו השבוע בפני בוגרי המכללה לביטחון לאומי. זה היה מסמך תפיסתי, שבו ניסה להגדיר כיצד צה"ל רואה את האיומים בשנים הקרובות ומה נדרש מהדרג המדיני כדי להתמודד איתם. המשפט החשוב ביותר בנאום היה: "גם אם נפתח פרק חדש, המערכה נמשכת, היא רק משנה תצורה". זו אינה רק אמירה על המלחמה הנוכחית, אלא תפיסת עולם. זמיר אומר למעשה שהתקופה שבה ישראל יכלה לעבור ממלחמה לשגרה, הסתיימה. גם אם תהיה רגיעה בעזה, הסדרה בלבנון, או הפסקת אש באיראן, צה"ל יצטרך לפעול באופן רציף, התקפי ויוזם, כדי למנוע מאויביו להתעצם מחדש. כתבנו על כך כאן מספר פעמים באחרונה: ניצחון הוא תהליך מצטבר. הוא נמדד ביכולת לשפר את המצב לאורך זמן, להעביר את הבעיה לבאים אחריך כשהיא פחות מורכבת. זה כמו מרוץ שליחים, שבו כל משמרת מממשת את חובתה לדורות הבאים.
מכאן נגזרת גם תפיסת הביטחון החדשה שהציג זמיר. במשך שנים התבססה תפיסת הביטחון של ישראל על התרעה, הרתעה והגנה על הגבול. זמיר מציע מודל אחר: "באויב פוגעים, איום מסירים מבעוד מועד". המשמעות המעשית היא נוכחות מתמשכת מעבר לגבול, יצירת מרחבי ביטחון, ושלילת יכולות מהאויב עוד לפני שהן מופנות כלפי ישראל. זו התפיסה שכבר מיושמת בדרום לבנון, ברצועת עזה ובסוריה, והיא נשענת על הלקח המרכזי של 7 באוקטובר: אסור לאפשר לאויב להתבסס סמוך לגבול ולהמתין לרגע שבו יבחר לתקוף.
אלא שכאן מגיעה הנקודה המרכזית של הנאום: תפיסת הביטחון הזאת דורשת הרבה יותר חיילים, יותר מפקדים, יותר ימי מילואים ויותר תקציב. לכן זמיר חוזר לאזהרה שהשמיע עוד כשהיה סגן רמטכ"ל: "צה"ל נמצא על סף גודלו המינימלי ביחס לאיומים, ומאז 7 באוקטובר הפער רק גדל". זו אינה סיסמה, אלא הערכת מצב מקצועית של מי שמפקד על הצבא.
כאשר הרמטכ”ל אומר ש"צה"ל נדרש לכולם", הוא אינו מזכיר במפורש את סוגיית גיוס החרדים או את הוויכוח על הארכת השירות, אך קשה להתעלם מהמשמעות. בזמן שהממשלה עדיין מתקשה לקבל החלטות בסוגיות האלה, הרמטכ"ל מציג את המציאות המבצעית: המשימות גדלו באופן דרמטי, אבל הצבא לא גדל בהתאם. אי-אפשר להחזיק כוחות בלבנון, בעזה, בסוריה, ביהודה ושומרון, בגבול המזרחי ולהמשיך להיות ערוכים גם לאפשרות של עימות נוסף מול איראן, עם אותו סדר כוחות שנבנה למציאות ביטחונית אחרת.
זמיר הקדיש חלק משמעותי גם לבניין הכוח. ההכרזה על הפיכת צה"ל למוביל עולמי בתחום המערכות הבלתי מאוישות אינה רק יעד טכנולוגי. לקחי המלחמה מלמדים שרחפנים, כטב"מים ובינה מלאכותית ישפיעו על שדה הקרב העתידי. צבא שלא יוביל בתחום הזה יתקשה לשמור על יתרונו המבצעי.
זמיר ניסה גם לעצב את האופן שבו תיזכר המלחמה. כשדיבר על "רעשי הרקע והמניפולציות", הוא ביקש להפריד בין הוויכוח הציבורי, לבין ההערכה המבצעית שלו. "יש אמת חקוקה בסלע", אמר. "צה"ל הביא להישגים מבצעיים חסרי תקדים בכל זירה שנלחם בה. האויב הוכה קשות, הרחקנו איומים קיומיים ומצבנו הביטחוני טוב יותר". בסופו של דבר, זה לא היה נאום על העבר, אלא על העתיד. זמיר הציג לדרג המדיני משוואה פשוטה: אם מדינת ישראל בוחרת בתפיסת ביטחון התקפית, בנוכחות מתמשכת מעבר לגבולות, ובהיערכות קבועה מול איראן ושלוחותיה, היא חייבת לספק לצה”ל את המשאבים המתאימים. יותר כוח אדם, יותר תקציב ויותר השקעה בבניין הכוח. אחרת, הפער בין המשימות שמוטלות על הצבא לבין יכולתו לבצע אותן רק יילך ויגדל.
