זכות הקיום של כל מוצר טמונה ברמת הביקוש כלפיו בשוק. במשרד החוץ, למשל, זיהו צורך באפליקציה שתלווה את הישראלים והישראליות כשהם נוסעים לחו"ל, ותחבר אותם בלחיצת כפתור ל"מרכז מצב" (ניסיון שדרוג עילג של "חדר מצב" הישן והטוב) במידה ויזדקקו לסיוע קונסולרי. מדוע שזה יקרה? ובכן, הפרסומת שמלווה את הקמפיין מציגה כמה סיטואציות: ניתוק קשר, מעצר בגלל קליע שנשכח בתיק, גניבת דרכונים, הידרדרות מקומית במצב הביטחוני. אלא שכל אלו, שבהחלט עלולים להדיר שינה וראויים למענה מהיר ומקצועי על ידי הגורם הממשלתי המוסמך, היו קיימים גם קודם. רק תופעת האמל"ח שנשכח בתיקים התגברה, בשל ריבוי החיילים המשוחררים ומשרתי ומשרתות המילואים שטסים לחו"ל.
והנה, באייטמים היחצ"ניים שליוו את השקת האפליקציה הודגשה תופעה שלא מקבלת ביטוי בפרסומת, אך דווקא היא מסבירה הרבה יותר טוב את השאלה "למה עכשיו": מתברר שנרשמה עלייה במספר הישראלים והישראליות שמדווחים כי הם "נתקלים בהטרדות או חשים מאוימים במרחב הציבורי". או כפי שתיארו זאת במשרד החוץ: "המציאות המורכבת של השנים האחרונות מציבה אתגרים חדשים". כנראה שמרוב שהם חדשים, אין להם זכר בסרטון שמלווה את הקמפיין ומשודר בתדירות גבוהה.
במילים אחרות – וקצת פחות דיפלומטיות – במשרד החוץ מבקשים מהישראלים והישראליות, אלה שכבר הצליחו להמריא לביזנס או פלז'ר, לזכור שהם לא בדיוק טעם העונה כרגע ביותר מדי יעדים. אי לכך הם מוזמנים להתקין לחצן פאניקה בדמות אפליקציה של משרד החוץ. ועכשיו, כשאתם יודעים שגדעון סער מונח אצלכם בכיס (אם כי הוא תמיד יכול לערוק שוב), אתם יכולים להמשיך בנחת עם הקניות בפריימרק, ככל הנראה המקום היחיד שבו יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.
המציאות הזאת, והקלילות האגבית שבה היא מתווכת, מעלות מחשבות נוגות על התודעה הישראלית בעת הנוכחית: אפילו רגע משחרר של הפוגה זמנית כמו נסיעה לחו"ל (ולא ליעדים מסוכנים חלילה) הופך לאיום פוטנציאלי, עד כדי הכרח לפתח אפליקציה ייעודית ולצאת בקמפיין מאסיבי, שיזהיר לא לעלות למטוס בלעדיה. אגב, יש בכל הקונספט משהו מעט משעשע, בהינתן שאחת הבעיות הקשות של ישראלים וישראליות בחו"ל בשנים האחרונות לא הייתה הפיכה צבאית ברפובליקת בננות אלא שהם לא מצליחים לחזור לארץ בעקבות עוד מלחמה שהשביתה את נתב"ג.
אולם האירוניה הטרגית באמת היא שהתהליך כולו, זה שבסופו הציבור מתבקש לארוז גם את משרד החוץ איתו במזוודה, התחיל ביום אחד לפני כמעט שלוש שנים, שבו המוני ישראלים וישראליות התקשרו למדינה (ככלל, לא ספציפית למשרד החוץ). ואז היא פשוט לא הייתה שם כדי לענות: לא בטלפון ולא באפליקציה.