7מי? טלי ארז (51), נשואה לשחר, אם לשלושה ומתגוררת בקריית-אונו, היא מנכ"לית עלם (עמותה לנוער במצבי סיכון). ארז הגיעה לתפקיד לאחר שנים בעמדות ניהול בכירות במגזר העסקי. בשיאו של החופש הגדול, ועל רקע רצח ימנו בנימין זלקה בפתח-תקווה בערב יום העצמאות האחרון, היא מתריעה מפני פריצת הסכר ואובדן האמון של עשרות אלפי תיכוניסטים שיצאו לרחובות ללא מסגרת רציפה לאורך המלחמה. עמותת עלם בראשותה מעניקה כיום מערכי תמיכה וטיפול בלתי פורמליים ברחובות וברשתות החברתיות, ונמצאת בפריסה ארצית רחבה אל מול גל גובר של מצוקה ואלימות נוער.
(אפרת סער)
המצוקה? "אני עדיין תחת הזעזוע מהרצח של ימנו בנימין זלקה, עובד הפיצרייה שנדקר למוות בפתח-תקווה. זו מציאות נוראית שגרועה מכל דמיון פרוע. הרצח זיעזע רבים וכרגע יש לי רשימה של 20 רשויות מקומיות שמחכות לתקציב ותוכנית עבודה של עלם אצלם בעיר, מתוך הבנה שהסיכון קיים בכל מקום וחשוב להיות וסת הטמפרטורה בתוך הקלחת הרותחת ולמנוע את הפגיעה לפני שהיא מתרחשת".
ההקצנה? "מה שרואים בפועל בתקופה האחרונה בקרב בני נוער – פריקה של הקושי והאתגרים ברחוב ופחות בבית, אולי גם מפני שההורים בעצמם מותשים. ההורים חייבים להיות מעודכנים בחיים של הילדים שלהם, לשאול את הילד איפה היה, עם מי מסתובב, מה עשה, לפתח שיח עם הצעירים כדי להבין מה קורה להם ולתת להם מקום בטוח לפרוק בו את הרגשות, כדי שהפריקה לא תהיה ברחוב והפיוז לא יהיה קצר. דווקא עכשיו, כל מה שהחזקנו כשהיינו דרוכים ואסופים לתוך הצורך בהישרדות פשוט השתחרר, וגם הגבולות השתחררו. אין מי שיתווך ויחזיר לצעירים את האמון במוסדות המדינה ובמערכות. וכשאין אמון ויש פיוז קצר, זה לא שהאלימות גדלה, אלא שהיא מקצינה. אנחנו רואים אלימות מתוכננת, קבוצתית. רואים שימוש גובר באמצעי הגנה עצמית שבעצם הופכים בשטח לאמצעי לחימה כמו גז פלפל, אגרופן, סכין. מפאת הגיל הצעיר, שיקול הדעת של בני הנוער עוד לא מלא עד הסוף ולכן כשנער יוצא מהבית עם סכין, זו לא שאלה של האם הוא ישתמש בו, אלא מתי ישתמש בו".
התיעוד? "אנחנו רואים שהיום בני הנוער מתעדים את אירועי האלימות שהם מבצעים, מה שהופך את הכל לעוד יותר מגניב, בעיניהם. התיעוד עוזר להם להבין האם הם חלק מהקבוצה, איזה מקום הם ממלאים בתוך הקבוצה, מספק את התשובות לשאלות מי גיבה, מי לא גיבה, איזו כנופיה שולטת באחרת, וראינו את זה כאשר הייתה כנופיה שתיעדה את רצונה לנסוע לפתח-תקווה ולהתנקם ברוצחים של ימנו. את כל זה הנערים מתעדים ומעלים לטיקטוק ובכך האלימות עצמה הופכת להיות מוצר צריכה והתיעוד שלה הופך להיות סמל סטטוס".
טיקטוק? "בכל יום לפני השינה אני מבלה שעה בטיקטוק כדי לראות מה בני נוער העלו היום. מטורף כמה הם חושפים את הקשיים שלהם דרך המדיום, בין אם אלה הפרעות אכילה, מחשבות אובדניות ורצון לא לחיות, מקרי חרם וכמובן קטטות ואלימות. לא צריך להיות איש מקצוע כדי להבין את עומק המצוקה. פשוט לגלול ולעקוב. אני חושבת שזה גם המדיום, אבל גם המצוקה האמיתית שהם נמצאים בה. הם מוצפי אדרנלין ונעדרי ויסות והמדיום מאפשר וממלא את הצורך ש'כולם יראו אותי עכשיו', אז אני פותח את הטלפון ומתעד – גם אם זה תיעוד של רצח, שלא נדע. עולים כל כך הרבה סרטונים של אלימות שיכולנו לעצור אותם על המקום, ואני תוהה האם גם רשויות האכיפה ראו את זה. האם יש להם את המשאבים והאם זה בתיעדוף שלהם? אני לא יודעת".
מה עושים? "צריך להסתכל על כל מרחבי החיים של בני הנוער, לזהות את הכשלים ואת הצרכים ולהכין תוכנית 360 של משרדי הממשלה שנוגעים בעניין, ביחד עם ארגונים חברתיים, וצריך את הפקטור של ההורים שהם משמעותיים מאוד, ול-80 אחוז מבני הנוער יש הורים מתפקדים. גם הפוגעים וגם הנפגעים הם ילדים של כולנו - דין קריית-אונו כדין אופקים, שדרות ורעננה, והכל שאלה של מי רואה אותך כשאתה נופל, זה הפקטור המשמעותי. אנחנו מנסים להתריע ולהשמיע את הקול של בני הנוער. היינו השנה לשם כך ביותר מ-60 ועדות בכנסת, כדי לשנות מדיניות בכל הקשור לבני נוער. אנחנו נמצאים בעשרות ערים בארץ ופוגשים בני נוער מכל חלקי החברה, מייצרים איתם קשר בלתי פורמלי בגובה העיניים, כשבמקומות אחרים לא מצליחים להגיע אליהם".
תקווה? "יש לנו נוער מהמם, עם המון כוחות. אין אף מדינה בעולם שהצעירים שלה חווים אי-ודאות כל כך ארוכה ומחזיקים את זה. הם מחפשים משמעות, עשייה, רוצים להתגייס לצה"ל, הם מחזיקים עבורנו את התקווה שיהיה פה טוב".
