כמו שמש וירח שנקבעה להם פגישה ברקיע על ידי הכוכבים, כשעדיין לא לילה אבל כבר לא ממש יום, כך גם צרפת וספרד מציעות מפגש שלא כדרך הטבע של שני גרמי שמיים, הכוחות החזקים ביותר במונדיאל הנוכחי. הם לא אמורים להיפגש. לא בזמן הזה לפחות. כל אחת מהן משחקת כמו מנצחת בפורמט שבו אמורה להיות רק מנצחת אחת. בכל סצנריו ועבור כמעט כל מפגש ענקים, חצי גמר נחשב לשלב מאוחר במיוחד בטורניר. במקרה של שתי הנבחרות הללו, כל צעד לפני הגמר נדמה מוקדם מדי. שתיהן הקדימו, או נכון יותר יהיה לומר, פיפ"א הקדימה. קבעו עם צרפת וספרד ל-19.7 והן הגיעו ב-14 בחודש.
זו לא הפעם הראשונה שהן לא מסתכלות על השעון. כך היה גם ביורו האחרון. למנצחת עוד תישאר החובה לנצח בגמר, אבל בכל מובן שאינו כרונולוגי, צרפת–ספרד זה המשחק הגדול ביותר שבכוחו של המונדיאל הזה לייצר. יש אולי סיפורים אנושיים טובים יותר, אבל לא סיפורים מקצועיים. אלו שתי הנבחרות הטובות ביותר, שאף אחד לא התקרב להכריע (צרפת) או לכל היותר השתעשע ברעיון רק כדי להיכשל (ספרד מול בלגיה). כל אחת בנפרד נדמית בדרכה השונה בלתי מנוצחת, אבל מישהי, אין ברירה, תנוצח ביום שלישי. חבל.
אולי במיוחד עבור המקרים האלה הכדורגל היה צריך להשאיר כמוצא נדיר תרחיש קלוש במסגרתו שתי קבוצות מגיעות לסוף בלי שאחת ניצחה והשנייה הפסידה. אם כן, נבחרות צרפת וספרד של מונדיאל 2026 היו ראויות ומסוגלות למצוא את אותו חור תולעת.
נדמה שאין נבחרת שצרפת לא מסוגלת לנצח, ואין אחת שמסוגלת לנצח את ספרד. זה פרדוקס המונדיאל. ובכל זאת, גם אם נדמה ששתיהן באותו גובה, המבנה של הגוף שלהן הוא שונה לגמרי. צרפת אמנם לא ספגה שער בשלושת משחקיה בשלב הנוקאאוט, אבל קשיחות הגנתית היא לא הדרך הנכונה להגדיר אותה. ספרד, להבדיל, אמנם ספגה מבלגיה ברבע הגמר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה אונאי סימון הוציא כדור מהרשת. מסכן, נתפס לו הצוואר. הוא לא זכר איך זה להסתובב לאחור. שמונה בעיטות למסגרת איפשרה ספרד בשישה משחקים.
הגיבור של ספרד הוא שחקן ספסל. מרינו ורודרי חוגגים את שער הניצחון על בלגיה
(DAVID RAMOS, AFP)
ככה זה כאשר הכדור כמעט לא נמצא ברשותה של היריבה. ספרד מחזיקה בו 66 אחוז מהזמן, כמעט עשרה אחוזים יותר מצרפת, שדוגלת בשיטה ישירה בהרבה – בעיקר כי היא יכולה. ברגעים הכי פחות יפים, ספרד הנוכחית נראית כמו גרסת כיסוי לימים האפלים ביותר של העשור הקודם, ימי הדמדומים של הטיקי-טקה המתפלסף. אפשר להשתעמם מכך, ואפשר גם להתפעל מהיכולת של ספרד לשייף את החוזקות שלה ולטשטש את החולשות לכדי הגרסה הטובה ביותר של עצמה.
היכן שלצרפת יש 100 קילוגרם כישרון בחלק הקדמי, לה יש קילוגרמים בודדים - לאמין ימאל, שרק מדיניות היח"צ של פיפ"א המתעקשת להדביק לו פרסי מצטיין במשחקים מצליחה לשמר חלק מהפרופיל הגבוה שלו, ונגיעות דני אולמו. לא לחינם הגיבור שלה הוא שחקן ספסל, מיקל מרינו, שהכריע את המשחקים מול פורטוגל ובלגיה. היא נבחרת שמוצאת את הדרך, שלם שגדול מסך חלקיו או שפשוט חלקיו הגדולים נמצאים הרחק מאור הזרקורים - בהגנה ובקישור.
בהשוואה לספרד, צרפת משעממת רק במובן שהיא הפייבוריטית שמצליחה למלא את הייעוד שלה. זכייה שלה בטורניר תהפוך אותה לסרט הוליוודי קלישאתי במסגרתו יודעים כולם שבסוף הטוב מנצח. אם תזכה, אפשר היה פשוט לטעון שלא היה טעם לקיים את הטורניר כי הוא התקדם בדיוק כמו שאפשר היה לדמיין מראש. קשה להשוות נבחרות מעידנים שונים, אבל אם יוצאים מנקודת הנחה שהכדורגל רק הולך ומשתפר עם התרחבות הידע והמסוגלות הפיזית, אז נבחרת שמצליחה בימינו להיות כל כך טובה היא בהכרח הטובה בהיסטוריה.
צרפת שונה לא רק מספרד, אלא מכל שאר היריבות שלה. כל נבחרת שהרחיקה עד לשלב הזה היא סיפור על בולדוזר אחד ושורה של פועלים שסוללים עבורו את הדרך. כולן למדו לחיות עם החסרונות שלהן, בעוד צרפת למדה לחיות עם כך שאין לה חסרונות. לכאורה, זה קל יותר. למעשה, זה קשה רק אחרת - לא פשוט למצות את הפוטנציאל הגדול כל כך, לסנכרן את כל חלקי האגו כך שהכוכבות לא תהרוס אלא תשרת.
הסוד - כולם מקבלים את מלכותו של קיליאן אמבאפה. את לאו מסי וארלינג הולאנד משרתים שחקנים בפרופיל נמוך בהרבה. במקרה של הראשון, שחקנים שגדלו על המרדף הכושל שלו אחרי התואר ועבורם זו בגדר שליחות לשאת את כליו; במקרה של השני, שחקנים שמודים לאלוהים שארץ הכדורגל הלחלוטין לא יוצאת דופן שלהם הצמיחה שחקן מהטופ 5 של הענף. בפני אמבאפה מרכינים ראש מחזיק כדור הזהב (עוסמאן דמבלה) ומלך הבישולים של אירופה (מייקל אוליסה).
24 שנים אחרי שגרסת הכוכבים של צרפת קרסה לתוך עצמה, נראה שההישג הגדול ביותר שלה במונדיאל הנוכחי הוא לנצח את עצמה. מכל מה שהוא לא עצמה, ועם כל הכבוד לארגנטינה שהכניעה אותה בגמר הקודם, ספרד היא כנראה האתגר הגדול ביותר.
