1. ראיתי השבוע את הסרטון שבו מופיע נתניהו בלבוש של רופא, כשסטטוסקופ תלוי על צווארו, מנסה לשכנע את הצופים לא להאמין ליריביו. אחר כך שמעתי על כוונתו "לשריין מקומות ברשימה" – הביטוי המכובס לסילוק רבים מתומכיו מהכנסת, והגעתי למסקנה החד-משמעית: נתניהו מבין שהמשחק נגמר. תעזבו את הסקרים, תעזבו את המשפיענים שגם ב-1977 לא צפו שהמערך יובס והופתעו כשמנחם בגין הופיע ובירך על הניצחון את רעייתו עליזה. זה הולך לקרות גם עכשיו. השלטון שנתניהו עמד בראשו עשורים אחדים ייעלם לנו מהעיניים. נתניהו בקרב מאסף של חייו הפוליטיים, ויודע זאת.
אריאל שרון לימד אותי איך מבחינים שמהמערכת הפוליטית עומדת לפני שינוי. הדימוי שלו היה לול תרנגולות. "תראה", הוא אמר, "ברגע שתרנגולת מתחילה לדמם, חברותיה מזהות את החולשה ומנקרות אותה אל מותה". מה הנמשל? אין-סוף מפלגות הימין שמציעות לבחור בהן ולא בביבי.
עם זאת, בואו לא נשכח: נתניהו זה ליגה אחרת. מתחילת דרכו הפוליטית הוא שיחק במגרש של הגדולים – מול רוסיה וארה”ב, בוחריו העריצו אותו והוא טיפח את התחושה הזאת אצלם. אבל מלחמת שלוש השנים, החזיתות הפרוצות, איבוד המשילות ובעיקר הטיפוח של הנבחרת הכי עלובה שיש (באיזו ליגה נמצא לדעתכם ישראל כ"ץ) – כל אלה מביאים את נתניהו לסוף דרכו. ואם אני טועה, תפסיקו לקרוא את הטורים שלי.
2. המחלוקת על גביית מס במעבר הורמוז עומדת בבסיס ההתכתשות בין דונלד טראמפ למשטר האייתוללות. לא עוד הגרעין והצנטריפוגות, לא עוד הכורדים ש"יפילו את המשטר" כפי שהבטיח נתניהו. מה שנשאר זה רק הכסף. בסוף, אל תתפלאו אם טראמפ יתחלק עם האיראנים בתמלוגי המעבר בנתיב שהכי חשוב למדינות אירופה ואסיה – ויבוא שלום. ומה איתנו? האם נוכל לממש את האינטרסים שעליהם הכריז ראש ממשלתנו? כפי שטראמפ הסביר, נתניהו יודע מי הבוס. כדאי להפנים שמדיניות החוץ שלנו הועברה למיקור חוץ לבית הלבן. יש לכם שאלות? טענות? הכתובת היא שדרות פנסילבניה 1600, וושינגטון די-סי.
3. רם עמנואל, שהשאיר אצלנו סדרה של תובנות על מצבנו העגום באמריקה, סיפר שכאשר היה השגריר של ארצות-הברית ביפן, יומו התחלק לשניים: משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים הוא ייצג את ארצו, ואחר כך התפנה לסייע לשגריר הישראלי לנווט את דרכו מול ביטויים של התנגדות ורמיסה של האינטרסים של ישראל. גם נתניהו אמור להבין עד כמה הקיום שלנו תלוי בדימוי של הברית עם המעצמה הגדולה בתבל.
4. אהוד ברק מפרסם בימים אלה דוח אישי על מבצע שחרור החטופים באנטבה. לשבחו ייאמר שהוא מספר את העלילה ביושר, בהגינות, ומאיר פינות אפלות שאחרי 50 שנה חיוניות מאין כמותן להבנת האירוע ההיסטורי הזה. על יוני נתניהו הוא כותב: "איש לא ייטול ממנו את תפקידו הייחודי במבצע. מופת של מנהיגות במבחן עליון – כמי שבתוך סיכונים, חוסר ודאויות ולחצי זמן כמעט בלתי אנושיים, ומול חששות וספקות גם בין לוחמיו שלו, היה אחראי לתכנון המפורט, לתדרוך, לאימון, לגיבוש רוח הלוחמים ולהובלה של הכוח המרכזי במבצע, ועמד בראשו עד נפילתו בתוך הכוח המסתער אל ביצוע המשימה". ברק מעניק את הציון הגבוה ביותר ליצחק רבין, ראש הממשלה דאז, ששאל את השאלות הנכונות, והכריע על סמך התשובות שקיבל כי יש לצאת למבצע ההרואי.
5. טוביה ריבנר כתב את השיר שהכי נדרש עכשיו: "כמה יפה היא ארץ הלוואי! בארץ הלוואי שמחים בלי ייסורי מצפון. כולם מפרגנים לכולם מכל הלב. איש אינו רוצח את אשתו ולא תמצא בה שנאה, לא שנאת חינם ולא שנאת ממון. בארץ הלוואי נהרגים יום יום על הכבישים רק בחלום, ישראלים ערבים זה לזה, שקר אינו מושל בה, לא למעלה ולא למטה, לא בשתי ולא בערב".
הלוואי. מגיע לנו משהו אחר, הלוואי.
