גיליתי לשירה את הכל // אפרת מישורי } הקיבוץ המאוחד } 123 עמ'
כמו לרבים מספריה, גם לספרה החדש העניקה אפרת מישורי שם נהדר – 'גיליתי לשירה את הכל'. ברור שאי-אפשר לגלות לשירה את הכל. אם מגלים הכל לא נשארת משוררת, היא הופכת כולה לשירה. הגבול בין מה שנותר נסתר לבין מה שנחשף יכול אולי לזוז בכיוונים מפתיעים, אבל אף פעם לא להיעלם, גם לא בשירה אוטוביוגרפית או וידויית, ואין ספק שמישורי חותרת בספריה האחרונים – מגמה שמגיעה לשיאה בספרה החדש – אל קוטב השירה המתוודה. ובכל זאת, אפשר להבין למה מישורי החליטה להעניק לספרה החדש שם טעון ומסתורי כל כך: התחושה הזאת, שהיא גילתה לשירה את הכל, כלומר גילתה יותר מדי, משקפת בראש ובראשונה חוויה עמוקה ומשמעותית של אובדן שליטה.
אפרת מישורי
מישורי מרגישה שאמצעי התרגום, העיבוד או ההתמרה, שאיפשרו לה לבצע את המטמורפוזה הפואטית שהיא התמחתה בה – הפיכת כאב וחוסר אונים למפגן כוח, לריקוד מילולי, למופע – האמצעים האלה התחילו לחרוק, בשירה וכנראה גם בחיים (זה לפחות מה שהשירים עצמם טוענים). זה לא אומר שהשירים פחות יפים או פחות טובים, זה רק אומר שהם משתנים, שהצורות הישנות של שירת מישורי – בעיקר התבנית החצויה, שבה היין והיאנג, הכאב והמילים, היש והאין, אינם משלימים זה את זה אלא חותכים ופצעים זה את זה – לא נעלמות, אבל הן פוקעות, נסדקות, נשחקות, נחשפות באי-שלמותן. חוסר האונים והכאב לא נעלמים לגמרי במעשה הכתיבה, אלא מותירים אחריהם חוטים פרומים שהמשוררת כבר לא רוצה, ואולי כבר לא יכולה, לאסוף אל תוך האובייקט המילולי שהיא חותרת לעצב. השירים, במילים אחרות, מתפרקים ליסודותיהם, ומה שמחזיק אותם יחד הוא קצת פחות וירטואוזי, אבל אולי קצת יותר ממשי.
הנציג הבולט ביותר של חוסר האונים הזה בספר החדש הוא נכונותה של המשוררת לספר על זלברגר – זה שמו של הגבר שהתעלל בה מינית כשהייתה בת שלוש. שם בדיוק נולדת הרגשתה שהיא מספרת לשירה את הכל, ושם בדיוק עצם האפשרות לספר את הכל, ואפילו את הרוב, הולך לאיבוד. לטראומה יש כוח יוצא דופן לבלבל בין חיים ומוות, זיכרון ושכחה, סיפור ושתיקה. מצד אחד יש לה כוח ליצור את היין-יאנג האופייני כל כך לשירת למישורי – יין ויאנג שבו שני חצאי הפאזל, החיים והשירה, למשל, לא מצטרפים לשלמות אלא מתעתעים זה בזה – אבל מצד שני, כשהיא (כלומר הטראומה) נחשפת ועולה אל פני השטח, מה שנחצה ונחתך נאלץ להתערבל מחדש, ומשהו בגבול בין שני החצאים נעשה הרבה פחות חד וצלול, משחקי או משוחרר, והרבה יותר מכביד, מסורבל, עצוב. "עגומה מתמיד" – כך מתארת את עצמה המשוררת בשיר שאפשר להבין כדיוקן עצמי של האלטר-אגו שלה: דיוקן עצמה כאחרת. וקשה שלא להרגיש בדיוק את זה – ש'גיליתי לשירה את הכל' הוא ספרה העצוב ביותר של מישורי.
העצב הזה ניכר דווקא בשני שערים בספר שבהם מישורי חוזרת לשתי עלילות מאוחרות יחסית בחייה, שזכו לעיבוד נרחב בספריה הקודמים: ראשית בשער 'הנוגע ללב', שבו היא חוזרת לסיפור על התאהבותה במישל הצעיר ויפה התואר שעמד במרכז ספרה הקודם, 'מישל, אגדת קיץ'; ושנית בשער 'חיפושית עשתה לה בית' שבו היא חוזרת לסיפור גירושיה, שעמד בין השאר בלב ספריה 'הבוהמה הביתית' ו'ת'ינקרבל'. בשני השערים הסיפור שב ומסופר בצורה הרבה יותר חשופה, עצובה, כואבת, עם הרבה פחות מגננות פואטיות ורגשיות. ונדמה שדווקא הנכונות הזאת של מישורי, להתייצב בעמדת חולשה בלי שום מאמץ להסתיר את חוסר האונים או לתרגם אותו למפגן של כוח, ובלי להתעקש על שליטה ואפילו לא על שליטה מדומה, כלומר מילולית – בדיוק כמו בסיפור המחריד על זלברגר – מאפשרת לה עומק חדש ורצינות חדשה, שאינם מבטלים את הישגיה הקודמים אלא מוכיחים שוב שמישורי היא משוררת שלא מפחדת להתפתח ולהשתנות.
מי?
הוּא גֵּרֵשׁ לִי אֶת הַנְּשָׁמָה מִן הַמּוֹפָע.
וְאִם הַמּוֹפָע לֹא מוֹפִיעַ בַּנְּשָׁמָה
הַנְּשָׁמָה לֹא מוֹפִיעָה בַּמּוֹפָע.
וְאִם הַנְּשָׁמָה לֹא מוֹפִיעָה בַּמּוֹפָע
מִי מוֹפִיעַ בַּמּוֹפָע?
הַמְּגָרֵשׁ.
הַמְּגָרֵשׁ מוֹפִיעַ בַּמּוֹפָע.
הוּא מְגָרֵשׁ לִי אֶת הַנְּשָׁמָה מִן הַנְּשָׁמָה
וְאִם הַנְּשָׁמָה לֹא גָּרָה בַּנְּשָׁמָה
הַנְּשָׁמָה לֹא גָּרָה בַּנְּשָׁמָה.
וְאִם הַנְּשָׁמָה לֹא גָּרָה בַּנְּשָׁמָה
מִי גָּר בָּהּ?
אֶפִילִי
אֶפִילִי
אֶפִילִי
