השאלה הפותחת את הספר היא: "מה מניע את דונלד טראמפ?" אפשר להשיב עליה בדרכים רבות – מהשפעת יחסו המשפיל של אביו ועד לאישיותו הנרקיסיסטית – אך מגי הברמן וג'ונתן סוואן מבקשים להראות שהמפתח להבנת כהונתו השנייה נמצא דווקא בארבע השנים שבין שתי הקדנציות. לדבריהם, תקופת הגלות במאר-א-לאגו חידדה אצלו שתי מסקנות. הראשונה: עליו להבטיח שלעולם לא יעמוד עוד בסכנה משפטית. גם לאחר שנבחר מחדש המשיכו לרחף מעליו חקירות, תובעים ויריבים פוליטיים, והוא היה נחוש להסיר כל איום כזה. השנייה: בכהונתו הראשונה היה כבול מדי לחוקים, לנורמות וליועצים. הפעם לא יחזור על אותה "טעות".
סיסמת הבחירות נותרה "להחזיר את אמריקה לגדולתה", אך הספר טוען שהיעד האמיתי היה גדולתו של טראמפ עצמו. כל מה שאינו משרת מטרה זו – מוסדות המדינה, מערכת המשפט, השירות הציבורי ואפילו בעלי בריתו – הופך בעיניו למכשול שיש לעקוף או לרסק. ואם ועדת פרס נובל אינה ממהרת להעניק לו את אות התהילה שלה, יימצאו אחרים שיעשו זאת. מן המחוקקים הנאמנים לו ועד נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו, המרעיף עליו גביעים, מדליות וטקסי כבוד. אם לא יהיה חתן פרס נובל לשלום, לפחות יהיה, בלשון המחברים, "חתן פרס פיפ"א לשלום".
דונלד טראמפ
(Alex Brandon, AP Photo/Alex Brandon)
הכותבים לא יכלו לדעת זאת, שכן האירוע התרחש לאחר חתימת הספר, אך ימי המונדיאל סיפקו המחשה מרשימה לטענתם. נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו נענה לדרישותיו של טראמפ, וכופף כלל יסוד בארגון לטובת רצונו של נשיא ארה"ב. מבחינת טראמפ, חוקים וכללים אינם עקרונות מחייבים אלא מכשירים: הם תקפים כל עוד הם משרתים אותו.
אותה תפיסה אינה נעצרת במגרשי הכדורגל. הספר מתאר נשיא שאינו מכיר בקיומם של כללים מקודשים. כך, למשל, הוא מורה לגרש מהגרים לקולומביה בלי להעניק להם את ההגנות המשפטיות המינימליות, רק משום שבעיניו הם "בלתי חוקיים". בכך, טוענים המחברים, הוא מתעלם מאחד מעקרונות היסוד של המסורת החוקתית המערבית – ההביאס קורפוס, הקובע שאין לשלול את חירותו של אדם בלי שיובא תחילה בפני שופט.
ההכנות לציון 250 שנה לעצמאות ארצות-הברית החלו עוד בתקופת ג'ו ביידן. הממשל הקצה תקציבים למוזיאונים, למכוני מחקר ולמוסדות תרבות שביקשו להציג תמונה מורכבת יותר של ההיסטוריה האמריקאית: העבדות, גורל הילידים, תולדות ההגירה והמחירים שנלוו לצמיחתה של המעצמה. עם שובו לבית הלבן ביטל טראמפ את התוכניות הללו כמעט בן-לילה. מבחינתו, חגיגות היובל נועדו להציג סיפור אחד בלבד – סיפור גדולתה של אמריקה, כפי שהוא מבקש לעצבו.
כדרכה של כרוניקה, שינוי משטר מתקדם מפרשה לפרשה ומראה כיצד אותה תפיסת עולם מחלחלת לכל תחומי הממשל. מן היחס למהגרים, דרך הפעלת הצבא נגד מדינות וערים שהתנגדו למדיניותו, ועד למדיניות החוץ. כך, למשל, מתואר חזונו של טראמפ כלפי ונצואלה, שלדבריו גנבה את אוצרות הנפט שלה מארה"ב, או התעקשותו שקנדה צריכה להפוך למדינה ה-51.
לזכותם של הברמן וסוואן ייאמר שהם נמנעים בדרך כלל מהכרזות דרמטיות. הם אינם מכריזים שטראמפ מבטל את החוקה או מביא לקיצה של הדמוקרטיה. במקום זאת הם מסתפקים בהצטברות העובדות, ומאפשרים לקורא להסיק בעצמו את המסקנה: נשיא הפועל ללא בלמים, המכרסם בהתמדה במוסדות שנועדו להגביל את כוחו. החוקה אינה מבוטלת; היא פשוט נעשית פחות ופחות רלוונטית בכל פעם שהיא ניצבת בדרכו.
דווקא הפרטים הקטנים, אלה שאינם זוכים תמיד לכותרות, ממחישים היטב את רוח התקופה. טראמפ דורש להוסיף את שמו למרכז קנדי, מעיר למנהליו שהם מעניקים מקום רב מדי לאמנות "רצינית", ומבהיר שהקהל רוצה מחזות-זמר. במקביל הוא מציג לכל אורח בבית הלבן את תוכניותיו להקמת אולם נשפים מפואר בשטח המשכן הנשיאותי.
אולם השיא הוא חזונו להקמת שער ניצחון אדיר שיישא את שמו. השער, כך הוא דורש, חייב להיות מרשים יותר משער הניצחון בפריז. לשם כך הוא אף מתקשר לנשיא צרפת עמנואל מקרון ושואל מה גובהו המדויק של ה"ארק דה טריומף", ואם יש בו מרפסת. לא קשה להבין שההשוואה לנפוליאון אינה מקרית: טראמפ אינו מבקש רק למשול, אלא גם להותיר אחריו אנדרטה שתנציח את גדולתו.
מקרה בולט נוסף הוא יחסו של טראמפ למוסד הסמית'סוניאן, מן החשובים שבמוסדות התרבות והמחקר בארה"ב. מאז נוסד במאה ה-19 הוא פועל כגוף עצמאי, המאגד מוזיאונים, מכוני מחקר וגופי תרבות. דווקא עצמאותו היא שהפכה אותו למטרה. בראש המוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית עמד לוני באנץ', היסטוריון שחור ונצר למשפחת עבדים, שהדגיש בתערוכותיו את ההיסטוריה של העבדות ושל קבוצות מודרות אחרות. במהלך ביקורו במקום עצר טראמפ מול ציור המתאר את אכזריות ההולנדים כלפי עבדיהם והעיר: "דווקא בהולנד אוהבים אותי". באנץ' הבין היטב את משמעות ההערה. זמן קצר לאחר מכן החל הנשיא לפעול להדחתו, ובמקביל תקף את המוזיאון על נכונותו להציג יצירות המתארות את פסל החירות בדמות אישה שחורה. גם כאן, כך מציעים המחברים, אין מדובר בוויכוח תרבותי אלא במאבק על השליטה בזיכרון ההיסטורי ובמוסדות המעצבים אותו. •
Maggie Haberman, Jonathan Swan // Regime Change } Simon and Schuster } pp. 496
