יש הפסדים שלא משאירים תחושת אכזבה. יש הפסדים שמסתיימים בדמעות, אבל גם בגאווה עצומה. כזה היה גמר אליפות אירופה לעתודה. נכון, החלום על מדליית הזהב התפוגג מול צרפת, אבל מה שהבנות בכחול-לבן עשו לאורך השבוע האחרון גדול בהרבה מתוצאה של משחק אחד.
מי שמכיר את כדורסל הנשים הישראלי יודע שההישג הזה לא נולד במקרה. הוא לא הגיע משום מקום. זו תוצאה של שנים של עבודה במועדונים, של השקעה בנבחרות הצעירות, של תהליכים שנבנו באיגוד הכדורסל ושל דור מוכשר במיוחד שצמח כאן. בשנים האחרונות ראינו את הנבחרות הצעירות מטפסות צעד אחר צעד, והפעם הן כבר פרצו את תקרת הזכוכית.
עכשיו מגיע המבחן האמיתי. אני מאוד מקווה שההצלחה הזו תשנה משהו בדרך שבה מסתכלים על השחקנית הישראלית. הגיע הזמן שקבוצות ליגת העל יאמינו יותר בכישרון המקומי, שייתנו לצעירות האלה דקות אמיתיות. שלא יפחדו לבנות סביבן קבוצות. הן מוכיחות פעם אחר פעם שכאשר נותנים להן במה, הן לוקחות אותה בשתי ידיים.
יש כאן דור מיוחד. דור שאפשר לבנות עליו את העתיד של הכדורסל הישראלי. דור שיכול להחזיר את הענף לקדמת הבמה ולהצמיח סופרסטאריות שכל ילד וילדה בישראל יכירו. הרבה מדברים, ובצדק, על גל רביב - היא באמת כישרון נדיר. אבל אסור לשכוח שזו הייתה הצלחה של נבחרת שלמה. איילה אורן, מעיין כהן, מאיה זילברשלג וכל שאר השחקניות היו חלק ממכונה קבוצתית שפעלה בצורה מעוררת השראה. ככה נראית נבחרת אמיתית.
מגיעה גם מילה טובה לצוות המקצועי ולטל נתן. הם בנו נבחרת שלא הסתכלה על שמות, לא פחדה ממדינות עם מסורת מפוארת ולא הרגישה נחותה מול אף יריבה. הן עלו לפרקט מול נבחרות שעל הנייר היו טובות ומנוסות יותר, והסתכלו להן בלבן של העיניים. הן הוכיחו שכאשר משחקים כיחידה אחת, עם אמונה ועם לב ענק, אפשר להגיע לכל מקום.
אני בטוחה שהבנות עצמן מרגישות עכשיו בעיקר כאב. הן רצו מאוד את מדליית הזהב, ובצדק. אבל בעוד כמה ימים, שבועות או שנים, הן יביטו לאחור ויבינו מה הן עשו. הן גרמו לכולם להתאהב בכדורסל הנשים הישראלי. ואת האליפות הזאת - הן יזכרו כל החיים. וגם אנחנו.
