מערכה ראשונה: ג'אז, נוסטלגיה וסלייס של ילדות
הפיצה: PizzaExpress המופע: סקסופון במרתף
פיצת בר נוסטלגית שהיא הרבה מעבר לסתם רשת מצליחה. מדובר במוסד תרבותי לונדוני ותיק. הסניף האייקוני ברחוב דין (Dean St) שבסוהו פועל עוד משנות ה-60, כשהמרתף האינטימי שלו אירח לאורך השנים אגדות ענק בתחילת דרכן, מסטינג ועד איימי וויינהאוס.
את הערב הראשון שלנו פתחנו שם, בהופעה של הסקסופוניסט ג'ף קאשיווה (Jeff Kashiwa). הגענו קצת ספקנים וגילינו אמן שמפיק מהסקסופון סאונד מטורף וחומרים מקוריים שנשמעים כמו פסקול של סרט קיץ מגניב, במיוחד כשהוא משלב נגיעות של קלאסיקות מוכרות. האנרגיה במרתף הייתה מרוממת, ואפילו שאנחנו לא חובבי הז'אנר, זו הייתה חוויה מוזיקלית מטורפת.
בדרך למסעדה צעדנו ברחוב, כשלפתע ראינו סלייס ענקי שקרץ לנו מדוכן בשם Breadstall. כמעט התפתינו לעצור שם, אבל ידענו שהערב הזה כבר מוזמן ושמור למוסד של הסוהו. ובכל זאת, כמו הכלל המפורסם בתיאטרון, הבטחנו לעצמנו שעוד נחזור לסלייס הזה בהמשך. הרי מדובר באקדח טעון שנחשף כבר במערכה הראשונה.
כשהגענו ליעד הזמנו פלורנטינה ומרגריטה, ומהר מאוד הבנו שלא מדובר בפיצרייה קלאסית, אלא בפיצת בר אמיתית שמחזירה אותך ישר לטעמי הילדות. הבצק מרודד ללא התפחה בכלל, ואין טעם לחכות לשוליים, כי הם פשוט לא יגיעו. לא בכדי הפוקוס כאן הוא בעיקר על התוספות.
בשורה התחתונה: מנה שמעוררת נוסטלגיה מתוקה לימים שבהם הרשינו לעצמנו פיצה בארבע לפנות בוקר (כולל הבונוס של התעוררות ללא צרבת) במועדון הופעות. מקום ששווה להגיע אליו בשביל האווירה וההופעה, כשהפיצה היא תוספת נחמדה בצד. ותו לא.
• כתובת: 10 Dean St.
הזמנת מקומות: חובה מראש דרך אתר PizzaExpress Live.
קוד לבוש: קז'ואל נינוח.
מערכה שנייה: מולן רוז' פוגשת את המלכה הנאפוליטנית
הפיצה: Napoli on the Road ההצגה: "מולן רוז'"
פיצרייה עטורת פרסים. הכל התחיל בהפתעת יום הולדת מרגשת לאפרת: שני כרטיסים במושבי הקנקן (Can-Can Seats) המבוקשים במחזמר "מולן רוז'". מדובר בשולחנות וכיסאות הממוקמים ממש בתוך הבמה, בתוך "חור" המוקף מכל עבריו במסלולי הריקוד של השחקנים. התחושה היא שאתה נמצא במועדון לילה פריזאי במאה ה-19, והשחקנים והרקדנים רוקדים ושרים מעל הראש שלך. חוויה מושלמת למי שרוצה להיכנס הכי עמוק שאפשר לאווירת התיאטרון.
לכבוד המעמד התלבשנו במיטב מחלצותינו וידענו שהערב הזה דורש פיצה שתכבד את מעמד הלורדים שיצרנו לעצמנו. צעדנו למסעדת "נאפולי און דה רוד" של השף מיקלה פסקארלה, מי שהתחיל עם תנור עצים נייד על תלת-אופן ברחובות לונדון וקטף לאחרונה את התואר הנחשק של הפיצרייה הטובה ביותר באירופה מחוץ לאיטליה בדירוג Top 50 Pizza. המקום משדר מינימליזם נקי ויוקרה מאופקת של עץ ונירוסטה, ללא תמונות על הקירות, והכניסה מעוטרת בפרסים שהמקום זכה בהם.
מיד לאחר שהתיישבנו פגשנו את עמנואלה, המלצרית שהגיעה ישירות מנאפולי ללונדון. התחלנו בשיחה קלילה וסיפרתי לה על "לה טיגרה" שלנו. החלפנו עוקבים באינסטגרם. עמנואלה התרגשה מהנוכחות שלנו ומהעובדה שבחרנו במסעדה, והמליצה לנו לבחור במרגריטה הקלאסית כדי "להבין את הבצק".
כשהיא הגיעה לשולחן, נאפוליטנית יפהפייה עם שוליים תפוחים ומנומרים, זיהיתי מיד אחות ל"לה טיגרה" והרגשתי בבית. מדובר בבצק ביגה בהתפחה ארוכה, מדויק, קליל וזורם ברמות הגבוהות ביותר. וואו. פיצה מצוינת וקלילה, שבזכות ההתפחה המדויקת אינה מכבידה כלל.
• כתובת: 140 Wardour St.
הזמנת מקומות: חובה להזמין זמן רב מראש דרך אתר המסעדה.
קוד לבוש: קז'ואל-אלגנט מסוגנן.
מערכה שלישית: אקדח טעון על הבמה
הפיצה: הדוכן האייקוני של Breadstall
הדרמה האמיתית של הטיול הזה נשענת על חוק התיאטרון המפורסם של אנטון צ'כוב: אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות עד המערכה השלישית.
הפיצה ההיא מ-Breadstall, שקרצה לנו עוד בערב הראשון, זו שחיכתה לנו בסבלנות על הבמה הלונדונית כאקדח טעון בזמן שצעדנו לעבר הג'אז של PizzaExpress – ובכן, הגיע זמן המערכה השלישית, והיא ירתה. ובגדול.
לא יכולנו להמשיך את המסע הזה בלי לסגור את המעגל בצורה מושלמת. חזרנו אל אותו הסלייס הענקי והמבטיח כדי לטעום את הפשטות הנהדרת והישירה שלו. בדרמה, כמו בדרמה (ובפיצה), שום הבטחה לא נשארת באוויר.
מדובר בפיצה עם בצק נאפוליטני בגודל ניו-יורקי עם תוספות יצירתיות מעולם הפיצה הרומאית שנאפית בתנור אבן ב-300 מעלות. החיבור שנשמע בהתחלה שעטנז שמועד לפורענות יצר פלא קולינרי קריספי שפשוט אי-אפשר להפסיק לאכול.
הסלייס הזה חתם ערב מושלם והוכיח שלפעמים האמנות הגדולה ביותר נמצאת דווקא באוכל הרחוב שחיכה לך לאורך כל הדרך. פיצה כיפית ומהנה.
• כתובת: Berwick Street Market.
הזמנת מקומות: אין צורך. פשוט מגיעים.
קוד לבוש: בגדי הטיול שאיתם חרשתם את העיר, בתוספת נכונות ללכלך מעט את האצבעות.
מערכה רביעית: חוויה בועטת בווסט אנד
הפיצה: Crust Bros ההצגה: "מלך האריות"
השילוב בין "מלך האריות" בתיאטרון הליסאום לבין Crust Bros שבווטרלו יוצר איזון מושלם. חוויה עוצמתית, צבעונית ונוסטלגית, שמתחברת לפיצרייה עדכנית, תוססת וחברית המביאה בצק נאפוליטני ברמה הגבוהה ביותר.
ההצגה היא קלאסיקה נצחית שלא מאבדת מעוצמתה. מהרגע שבו רפיקי פותח את הגרון ב-"Circle of Life", והבמה מתמלאת בחיות מכניות ענקיות, הקהל מהופנט. הראוותנות הוויזואלית והאנרגיה המטורפת באולם משאירות אותך עם התובנה שמדובר ביצירת מופת.
Crust bros
(אינסטגרם)
ב-Crust Bros לא תמצאו את הטקסיות של נאפולי המסורתית, אלא גישה פתוחה ובועטת. הבצק שלהם עובר התפחה ארוכה של 48 שעות. ממבט חטוף עליו רואים מיד שמדובר בבצק שמורכב משילוב של קמחים, בהם קמחים מלאים. הפיצה נאפית בטאבון חשמלי עוצמתי. אמנם בנאפולי טאבון שלא מכיל עצים בוערים או לכל הפחות אש גלויה הוא על גבול הבלתי חוקי, אבל הטאבון החשמלי עוצמתי ומביא תוצאה מצוינת.
הפיצה יוצאת עם קראסט מנופח, הבצק אוורירי להפליא ומנומר כהלכה, ומחזיק את התוספות בגאווה בלי לקרוס. השילוב של מוצרלה, פפרוני חריף וזילוף נדיב של דבש חריף מייצר איזון פנומנלי בין מתוק, מלוח וחריף.
• כתובת: 113 Waterloo Rd.
הזמנת מקומות: מומלץ מאוד להזמין מראש, במיוחד לסופי שבוע ולאחר ההצגות.
קוד לבוש: קז'ואל לחלוטין. אווירה שכונתית ותוססת.
מערכה חמישית: טירוף פסיכדלי ופיצת רחוב בועטת
הפיצה: Icco ההצגה: "ביטלג'וס"
אין כמו קונטרסטים חדים כדי לייצר ערב בלתי נשכח. התוכנית הייתה שילוב בין הטירוף הבלתי מרוסן של לונדון לבין פיצת הרחוב הכי פשוטה, מהירה וזולה.
התחלנו עם המחזמר "ביטלג'וס", שאותו ראינו כבר בפרמיירה בניו-יורק. החזרה לטירוף הבהירה לנו שוב שמדובר ברכבת הרים ויזואלית. האנרגיות על הבמה היו בשמיים: תפאורה פסיכדלית, אפקטים מטורפים והומור שחור ופרוע שגרם לנו לצחוק עד דמעות. יצאנו מאולם התיאטרון עם סחרחורת חיובית ורעב מטורף, וידענו בדיוק לאן אנחנו הולכים כדי להחזיר את כל האדרנלין הזה לקרקע.
פיצה איקו (Icco), הממוקמת מתחת לתיאטרון, היא מוסד לונדוני ותיק שמאכיל דורות של סטודנטים ובליינים. על העיצוב אין מה להרחיב, כי אין באמת כזה. הכל תעשייתי ופונקציונלי. הזמנו מגש שהוכן מול העיניים במהירות של סרט נע וקיבלנו פיצה דקה, פריכה, בלי יומרות ובלי הצהרות על התפחות. פיצה חמה, מנחמת וישירה שפוגעת בול, עם שוליים דקים ושרופים בדיוק במידה ורוטב פשוט וטעים. השילוב של אמנות ברמה הגבוהה ביותר עם אוכל הרחוב הכי בסיסי שיש יצר ערב מושלם ואת התמורה הטובה ביותר לכסף.
• כתובת: 23-24 Greek St.
הזמנת מקומות: אין. מגיעים, מזמינים ואוכלים.
קוד לבוש: הכי רחוב שיש.
הנמרה מתל -אביב
השף-פיציולו ירון סגל עומד מאחורי מסעדת "לה טיגרה", שלה סניפים בפלורנטין וברחוב אלקלעי בתל-אביב (ובקרוב תפתח סניף נוסף בקריית אונו). "לה טיגרה" היא מסעדת פיצות שמזכירה את הפיצריות של נאפולי, שקיבלה הכרה וחברות באיגוד ה-APN, איגוד הפיצות הנאפוליטני. כלל חומרי הגלם מלבד הירקות הטריים מיובאים מדרום איטליה במטרה להיות עד כמה שיותר קרובים למקור. גם סגל השתלם באיטליה אצל המאסטר Davide Civitiello ומגיש במסעדה שלו פיצה מבצק שתופח במשך 72 שעות בחדר התפחה מיוחד וכולל בתוכו שלושה סוגי קמחים.
השתלם באיטליה. ירון סגל
