הייתי השבוע בים. לבשתי בגד ים. זו זכותי, ואני מאחל לכל ישראלי וישראלית שיאהבו את עצמם לפחות כמוני – עדיף יותר – ושייתנו לחיות, בסדר?
נשמע טריוויאלי? אידיוטי? מובן מאליו? כל התשובות מיותרות לא פחות מפרשת שיר טרן – מי? כוכבת הריאליטי ויוצרת התוכן, מה דמיינתם – שפרצה השבוע משום מקום, לאחר שצולמה על החוף בביקיני ונראתה לגמרי כמו אישה שממדי גופה אינם חופפים בשלמות לקווי המתאר הידועים של יעל שלביה. הגולשים במדיות החברתיות לא איחרו להגיב ברשת. טרן סיפרה ל-ynet ש"כזאת כמות של שנאה על איך שאני נראית... זה הכי קיצוני שחוויתי", ואייטמים צצו כיבלות לאחר שפשוף-יתר.
בתמונה: שום דבר חדש | צילום: אמיר מאירי
שבועיים קודם כיכבה באותה משבצת מישהי בשם דניאל סיני, שניסתה להיכנס לסניף שופרסל בחדרה כשלגופה רק לולולמון גנרי, בהינתן שחזרה מאימון, והשומר בכניסה תבע ממנה לשוב בלבוש צנוע יותר מפאת קדושת מדפי הנקניקים.
עשינו עניין גם מזה.
ושתי הפרשות הן רק הדהוד קלוש למפץ שחוללה יעל פוליאקוב, כשדרשה קבל עם ופודקאסט מישראליות שבטנן אינה עולה בקנה אחד עם שלה לחדול מגופיות בטן.
ברור לחלוטין שזה רק עניין של דקות עד שחצי יום נוסף יוקדש לעלילותיה של מי שלבשה מעט מדי וספגה יותר מדי – הרוטינה הקיצית הזו צפויה כמו אחוזי לחות – ומוכרחים לתהות: מה יש לנו אנחנו עם העיסוק החוזר ונשנה וחוזר במידות גוף ראויות לבגדי גוף ספק-ראויים?
תגידו: טיפוסי למדינה אולטרה-שמרנית בבסיסה שרק מתחזה לליברלית. תאמרו: שוביניזם, מיזוגיניה, משטור הגוף הנשי. תחרצו: שילבשו מה בא להן, אבל לא את זה, באמת, יש גבול.
וכל זה – עצם העיסוק, עצם קיומה של אובססיה לאומית – לא רק שהופכים כל יציאה נשית לים (או לאימון. או לסופר) למערך שיקולים ושקלולים שאינו מגיע לאיש, אלא גם לתעודת עניות לאומית המעידה על תפלות קיצונית.
אולי מדובר במלחמה אחת שאנחנו מסוגלים, איכשהו, לחלוף על פניה מבלי להתפתות להיכנס. הקיץ כאן כבר מזמן אינו מתיישב עם הקונספט של ביגוד, כולנו באותה סחוניה, ומה בכלל אכפת אם נשים מלאות או רזות אמורות או לא להתלבש כך או אחרת לים או לכל מקום.
פשוט תניחו לזה, שימו את תגובתכם החשובה במקום שאוכל לא לראות אותה, וצאו החוצה כשידיכם מורמות. רק שימו דאודורנט קודם.
