בניסיון לשכנע ערים אמריקאיות לארח את רוב משחקי המונדיאל, חזרו ראשי פיפ״א שוב ושוב על אותה הבטחה: כל משחק יהיה כמו הסופרבול. אין פיץ׳ מושלם מזה: הסופרבול הוא חריץ נחשק בחגורה של כל עיר גדולה בארה״ב. אבל 11 הערים שקפצו בסופו של דבר אל הלא-נודע היו סקפטיות, שכן רוב האמריקאים בטוחים שאין בעולם אירוע ספורט גדול כמו הסופרבול. באופן כללי הם צודקים, אבל הם לא הבינו שהמונדיאל לא נמצא בכלל בשיחה הזו. אחרי יותר מחודש ואכן עשרות סופרבולים הם כבר כן מבינים. והם קצת מבולבלים.
זה אמור היה להיות מונדיאל קטסטרופלי. לא הייתה שום סיבה לחשוב שארה״ב (מדינה מפולגת וכועסת סתם לשם הכעס) בשיתוף עם פיפ״א (ארגון מושחת סתם לשם השחיתות), יוכלו לייצר את האירוע הראשון זה הרבה זמן שנתן קצת תקווה לעולם. אבל אז המשחקים התחילו והתברר שעוד לא נולדה המאגיה השחורה שתוכל לנצח את ההילה של המונדיאל. אפילו דונלד טראמפ לא יכול - וזה לא שהוא לא ניסה - להרוס את הקסם שמביא גם את בראד פיט לאצטדיון ואפילו יותר מפעם אחת.
בקרוב ב־SNL? האלנד
(ANP, ANP via Getty Images)
יומיים לפני שריקת הסיום והנפת הגביע, עוד מוקדם לדעת מה בדיוק תהיה ההשפעה לטווח ארוך, אבל החודש האחרון כן שינה משהו מהותי בארה״ב: היא גילתה שיש עולם גדול ומרתק מעבר לאוקיינוס, ובעולם הזה משתגעים על משחק שהיא אולי רוצה להמשיך להתנגד לו, אבל הלב שלה קרס מולו.
מעבר לזה, באמריקה גם גילו שלמרות מה שטראמפ אומר להם על העולם - לשנוא וכמה שיותר - הם דווקא כן רוצים להיות חברים שלו. לא פחות, הם גם רוצים שהעולם יאהב אותם ולכן פתחו את הלב ונתנו לו להכיר את האוכל, המוזיקה, הכבישים הבלתי נגמרים וקוקה קולה ב-refill. כל מפגש כזה שהפך לקליפ ויראלי, היה כמו פלסטר, גם אם זמני, על אומה פצועה.
המונדיאל הגיע לכל בית, השתלט על כל בר, פארק ומסך ענק בכיכר. הוא גרם לארה״ב להיזכר ב-DNA שלה, זה שהיא כל כך נוטרת לו היום - היותה מדינה שבה כל אחד אוהד שתי נבחרות: את זו של ארה״ב ואת זו של המדינה שממנה בא. ועכשיו פתאום לגמרי אפשרי שאפילו ארלינג האלנד יגיש בקרוב את 'סאטרדיי נייט לייב'.
