יצחק בשביס-זינגר פירסם את 'הנידון למוות' לראשונה ב-27 באפריל 1958, בגיליון מיוחד של העיתון היומי ביידיש 'פארווערטס' (Forverts), שחגג את העשור הראשון להקמת מדינת ישראל. זאת הייתה היצירה הספרותית היחידה במוסף בן 24 עמודים שהוקדש לאתגרים ולהישגים של המדינה היהודית.
אך בחירת הסיפור שלו גם סיבכה את המסר הפוליטי של הגיליון: עבור רוב האנשים, מדינת ישראל הייתה מזוהה עם השלכות השואה יותר מאשר עם פוגרומים. כמו כן, עבור סיפור בגיליון העוסק בהקמת המדינה היהודית המודרנית, היהודים נעדרים ממנו באופן בולט. אף על פי כן, נראה כי בהרהוריו על משמעותה של ישראל המודרנית, בשביס שם את הדגש לא על המציאות החברתית, התרבותית או הפוליטית שלה כפי שהיה ניתן לצפות, אלא דווקא על תחושת החרדה הקיומית המושרשת בה היסטורית.
המחבר אינו מצדיק דבר, הוא פשוט מתווה מסגרת. והוא עושה זאת באמצעות קולו של קורבן המשתייך לאותו חלק בחברה שגם זינגר היה נחשב בו לזר. הוא מתעל את קולו של קורבן זה כדי לחשוף את השחיתות והצביעות של תרבות הרוב – וכיצד היא מובילה לאלימות נגד "האחר". הוא מציג תרחיש סביר על האופן שבו פוגרום מופעל על ידי אירוע שאין לו שום קשר ליהודים. בהציבו את הסיפור הזה בגיליון מיוחד על ישראל, הוא מעלה תהיות לגבי התנכלותן של חברות שכנות למדינה היהודית. אולם, הוא גם חשף סכנה עבור החברה הישראלית, אשר כתרבות רוב, עלולה באופן דומה להתנכל ל"אחר" שבתוכה.
נדמה שבשביס רצה להזכיר לנו שהכרה בתסכולים של תרבות הרוב – ובקלות שבה הם יכולים להפוך לאלימות – עשויה להזהיר אותנו מפני תקיפה, בידוד או הפיכת "האחר" לשעיר לעזאזל בתוך החברה שלנו. •
נדמה שבשביס רצה להזכיר לנו שהכרה בתסכולים של תרבות הרוב עשויה להזהיר אותנו מפני תקיפה, בידוד או הפיכת "האחר" לשעיר לעזאזל בתוך החברה שלנו
