ההיסטוריה של המפגשים בין אנגליה לארגנטינה תמיד תעורר מתיחות מוגברת לקראת כל משחק ביניהן. החספוס הזה תמיד יהיה קיים גם בגלל סגנונות הכדורגל השונים באופן קיצוני שמכניסים עוד אש ליריבות: הגאונות הטכנית של השחקנים הארגנטינאים והמסורת הישירה והפיזית של אנגליה. הייתי אפילו קורא לזה "הדרבי הבינלאומי" של הכדורגל.
אבל כמובן שנראה במשחק אבטחה מוגברת לא רק בגלל היריבות הספורטיבית, אלא לאור סוגיית פוקלנד/מלווינאס המתמשכת, שהולכת אחורה למלחמה ב-1982. עבורנו האנגלים, במרחק 44 שנים זו בעיקר היסטוריה – אך זה לא המצב עבור הארגנטינאים. האיים עדיין יושבים שם, באזור החוף האטלנטי של ארגנטינה, ומהווים תזכורת תמידית לעימות הקשה ההוא בין המדינות.
מבין כל מקרי העבר במשחקים בין הנבחרות, "יד האלוהים" תמיד תרגיז במיוחד את אוהדי אנגליה, כי זו הייתה רמאות בוטה. עלבון לרוח הספורט – בזמן שבתרבות הכדורגל הארגנטינאית זה פשוט נחשב מהלך פיקח. היום ה-VAR היה מונע את הדיון הזה. מבחינת האנגלים, ההתפרעות של אנטוניו ראטין ב-1966 לא מפריעה בגלל שניצחנו במשחק בסופו של דבר, ועניין בקהאם מתקבל היום בהבנה בגלל שזה היה שחקן צעיר וחמום מוח בלהט הרגע. אבל כן חשוב לציין: למרות המרירות בנוגע ל"יד האלוהים", האנגלים תמיד ידעו להעריך את השער השני והמדהים של מראדונה באותו משחק. אופי ואישיות? זה כבר עניין אחר.
*הכותב הוא מבכירי כותבי וסופרי הכדורגל בעולם KeirRadnedge@