"ביום שאבא טבע, היה לנו בוקר משפחתי נהדר. נסענו ביחד עם אמא לקניות, קנינו לאבא בגדים חדשים, צחקנו המון ובילינו. אחרי ארוחת הצהריים הוא ואמא הלכו לים. הם תמיד היו הולכים לאותו חוף, שאין בו מצילים", נזכרת קטיה לוגבינצ׳נקו בשבת האחרונה.
כעבור זמן קצר אמה של קטיה ראתה התקהלות גדולה של אנשים וגופה, ומיד היא זיהתה שזה ולדימיר לוגבינצ׳נקו, בעלה. "אמא התקשרה אליי במהירות ואמרה שאבא טבע", מספרת קטיה. "באותו רגע הלב שלי פשוט נעצר. נכנסתי לפאניקה, הגעתי מהר לחוף וראיתי את המצילים, את צוותי מד”א ואת השוטרים שניסו להחיות אותו. במשך כמעט 20 דקות התפללתי שישראל לא תיקח ממני גם את האדם השני שאני הכי אוהבת בעולם, אבל זה לא קרה".
התמונה המשפחתית האחרונה. מימין: ויטלי, קטיה וולדימיר לוגבינצ׳נקו
(ללא)
קטיה עברה לישראל מאוקראינה עם משפחתה בעקבות המלחמה הממושכת עם רוסיה בעקבות אחיה, ויטלי, שהיגר ארצה כמה חודשים לפני תחילת המלחמה. "באותו זמן אני עבדתי בפולין, אבל ההורים שלי וגם משפחתו של אחי - אשתו ובנו - היו בחרסון שבאוקראינה", אומרת קטיה, "הם ניסו להימלט ארבע פעמים, ובכל פעם זה היה מסוכן וקשה מאוד, ורק בפעם הרביעית הם הצליחו לצאת. למחרת, אנשים שניסו להימלט באותו מסלול נהרגו בהפגזה. אבא התגורר באשדוד מהיום הראשון שלו בישראל, ואחי ויטלי גר באותה תקופה באשקלון".
האובדן של אביה הגיע כמעט שלוש שנים אחרי שאיבדה את אחיה, ויטלי. "ב-7 באוקטובר אחי ויטלי נסע לדוג עם חמיו. גם אבא היה אמור להצטרף אליהם, אבל משום מה אמא לא הרשתה לו ואמרה לו: 'אתה לא נוסע'. אני חושבת שדווקא היא הצילה אותו באותו יום ממוות".
קטיה סיפרה כי כשוויטלי נרצח, חל באביה שינוי. "אבא כמובן לא סיפר לנו הכל, אבל לפי העיניים שלו היה ברור שהוא איבד את אחד האנשים החשובים ביותר בחייו. ויטלי היה הילד הראשון במשפחה. כבר בגיל שבע, כשאני נולדתי, הוא התחיל לקחת אחריות עליי. ילד בן שבע שנאלץ להתבגר מהר מאוד. הוא תמיד עזר להורים שלנו בתרגום לשפת הסימנים".
לדבריה, "אבא שלי היה האדם הכי טוב בעולם. ברור שכל ילד יאמר זאת על אביו, אבל למרות מגבלות השמיעה והדיבור שלו, היו לו ידי זהב. הוא ידע לעשות הכל. לכן, כשהגיע לישראל, הוא מצא עבודה במהירות, ובארבע השנים שהוא חי כאן אנשים רבים למדו להעריך ולאהוב אותו”.
