אם לא הייתי בר-מזל, כנראה שלא הייתי כותב את הטור הזה. ב-1982 הייתי בן 19, ואם הייתי נאלץ להתגייס, סביר להניח שהיו שולחים אותי למלחמה. כמו 649 בני-ארצי שנהרגו, יכולתי להפוך לעוד קורבן. או שהייתי חוזר פצוע. ואולי מדוכא, מה שקרה ללוחמים רבים שחזרו ונטלו את חייהם.
המלחמה הזו עדיין טרייה בזיכרון הארגנטינאי. בעינינו, אנגליה תמיד הייתה מונעת מאינטרסים עסקיים וניצול אדמות זרות, הקשורים לאימפריאליזם (שכבר היה בדעיכה), לצד מהלכים פיראטיים שהובילו לתוצאות פוגעניות בהסכמים דו-צדדיים. חואן פרון הגדיר את ארה"ב ואנגליה כמדינות הנחושות לנצל את ארגנטינה. ברבע גמר המונדיאל ב-1986 מראדונה זכה לתהילה נצחית עם מה שנחשב לשער הגדול בתולדות המונדיאלים, אבל גם עם "יד האלוהים". למרות שזו הייתה רמאות, בעיני הארגנטינאים מדובר ב"לגנוב מהגנב".
והיה גם רבע הגמר ב-1966 באנגליה, שלפניו התקשורת האנגלית חיממה את האווירה כשכינתה את הארגנטינאים "חיות" בגלל הסגנון ההגנתי והקשוח. בעיני התקשורת בארגנטינה, הטורניר הזה היה מכור מראש כדי שאנגליה תזכה. השופטים תרמו להדחת הדרום-אמריקאיות, וההרגשה בבית הייתה של שוד וקונספירציה, תחושות שהתחברו למתיחות הפוליטית מול האנגלים. הוא פשוט הוכיח לארגנטינאים שקיים דפוס מסוים שנמשך שנים ארוכות.
גם כשהנבחרות לא נפגשות, אוהדי ארגנטינה שרים ביציעים "מי שלא קופץ אנגלי", או מזכירים בשיר הידוע "מוצ'אצ'וס" את "הבחורים ממלווינאס שלעולם לא נשכח". האנגלים תמיד יושבים להם בראש.
*הכותב הוא עיתונאי וסוציולוג שכיסה 12 מונדיאלים וכתב את הביוגרפיות של מסי ומראדונה