"תוכנית כזאת", אמר ח"כ רם בן ברק ל"חמש עם" (חדשות 12) על החלפת השלטון באיראן, "צריך לבנות במשך שמונה עד עשר שנים כדי שהיא תצליח". די במשפט הזה, מאת המשנה לראש המוסד לשעבר, כדי להבין עד כמה מופרעים הפרטים שנחשפו על המבצע שעמד בלב היציאה למלחמה באיראן. ולא פחות חשוב מזה: עד כמה הסיקור מגמד את המשמעויות של הפרסום בנוגע לתהליכי קבלת ההחלטות הגורליות ביותר.
בין גלגול עיניים למחיאות כפיים. אחמדינג'אד
(ללא)
בן ברק, שלא הסתייג כלל מעצם התעוזה להפיל את המשטר ואף לגייס כסוכן את נשיא איראן לשעבר (ואדם שרקורד הכחשת השואה שלו עשיר בהרבה משל אבו-מאזן, למשל), אמר דבר פשוט: מדינת ישראל סיכנה את אזרחיה, פגעה בפרנסתם, צילקה את ילדיהם, זיעזעה את הכלכלה העולמית והוסיפה לעצמה עוד שכבה של צרעת בינלאומית (כולל בימין האמריקאי) על בסיס, ובכן, רעיון פחות אפוי מהמוח של ח"כ ניסים ואטורי.
גם אם בן ברק לא ניסח זאת במילים הללו, וכאמור הוא דווקא לא נשמע מבועת מהתנהלות המוסד תחת דדי ברנע (ומכונת היח"צ סביבו), לא יכולה להיות שום פרשנות אחרת: לפי הפרסומים, ניסיון הפלת המשטר תוכנן במשך הרבה פחות זמן מהמינימום הנדרש והיה כרוך בפעולה צבאית שמהווה הכרזת מלחמה. היא אכן פרצה וישראלים וישראליות שילמו בחייהם, ברכושם, בבריאותם הנפשית. איכשהו, כך נדמה, כל זה לא חשוב כמו הדיון המשועשע באולפן בין הפאנליסטים, מניין הגיעה ההדלפה, או ההשוואה המופרכת בין "מבצע הביפרים" לניסיון הפלת שלטון במדינה של 90 מיליון איש, המתפרסת על שטח בגודל חצי אירופה.
מה שעוד יותר מטריד הוא שכל זה לא קרה מעבר להרי החושך של ההיסטוריה העתיקה, אלא לפני ארבעה וחצי חודשים בלבד: האזעקות, הריצה למקלטים, החרדה, השיתוק. גם לא ניתן לומר שהנושא אינו אקטואלי: לאור חילופי המהלומות בין ארה"ב לאיראן, אחת לשעה בערך מופיע פרשן כדי להעריך האם ישראל תתקיף או תותקף. חלקם אפילו ממש מייחלים לכך, אחרים מצטטים ביובש "גורם ישראלי" שממתין בדריכות ש"איראן תעשה את הטעות". מזל שאותו "גורם" לא דיבר על "מארב אסטרטגי", כמו זה שהובטח לחיזבאללה.
לכן קשה שלא לגחך נוכח תחזיות שנשמעו אמש, כאילו צעקות ה"בושה" כלפי ראש הממשלה בכנסת והחוקים שעברו הם בבחינת אירוע פוליטי מכונן. "אולי הוא מקווה ששלושה וחצי חודשים (יעברו) והציבור ישכח את התמונות האלה", אמרה יונית לוי. ובכן, אם אפשר לצאת למלחמה שנייה באיראן תוך שמונה חודשים על בסיס תוכנית שנשלפה מתיקיית "אפילו לא בצחוק", ועדיין התקשורת הביקורתית נעה בין גלגול עיניים למחיאות כפיים, התרחיש דווקא לא נשמע כל כך דמיוני. הוא בטח יותר ריאלי ממבצע אחמדינג'אד.
בקטנה
מוטי קסטל, שמבחינתו ראש הממשלה הוא שילוב בין הרמב"ם להארי סטיילס, מצא את הסיבה לחוסר הפופולריות של הדיל בין נתניהו לחרדים: "יש חוסר הסברה משווע", אמר בערוץ 14, "לשכת ראש הממשלה לוקה בהסברה". האמת, שאפו: לא כל אחד מסוגל להפגין מידה כל כך נדיבה של ביקורת עצמית.
