לפני הכל, ב"אודיסאה" יש תעוזה, יש שיגידו חוצפה. הוליווד אמנם הביאה למסך המון סיפורים מראשית תרבות המערב - מתקופת התנ"ך, רומא או יוון העתיקה - אך עיבודים ישירים למקורות עצמם הם נדירים, בעיקר בשל החשש לפגוע בטקסט קדוש. "עשרת הדיברות" ו"נסיך מצרים" הם עיבודים ישירים לספר שמות, וביניהם מפרידות עשרות שנים. כנ"ל ישו, שהוליווד העדיפה לספר את סיפורו בעקיפין דרך "בן חור".
כך גם עם האודיסאה, האפוס של הומרוס, שנחשב בעיני רבים לבסיס הסיפורת המערבית. קיבלנו לאורך השנים את "2001 אודיסאה בחלל", "הקוסם מארץ עוץ" ו"אחי, איפה אתה" - ועוד אינספור יצירות על שיבת גיבור ממלחמה - אך עיבוד ישיר לטקסט עצמו נחשב כמעט לחילול הקודש. וכריסטופר נולאן נכנס להיכל ומעז לגעת בדבר עצמו. "האודיסאה" שלו הוא אפוס הוליוודי עתיר ממון וכוכבים, אך כיאה לנולאן, יוצר "אופנהיימר" ו"האביר האפל", הוא שומר על אינטימיות אדירה עם הדמויות והתמות המרכזיות גם בתקציבים ענקיים.
הסרט מתנהל בשני צירים מקבילים. הראשון עוקב אחר מלך אית'קה, אודיסאוס (מאט דיימון שמתאים בול לתפקיד), שיוצא למסע רווי סכנות הביתה לאחר שהגה את תוכנית הסוס הטרויאני והחריב את טרויה ב"איליאדה". הוא עושה כל כך הרבה טעויות, מאבד כל כך הרבה אנשים ומתברבר במשך עשרים שנה, שאט אט עולה בקרב הצופים השאלה: האם הוא כזה מפקד חכם ואמיץ כמו שעשו ממנו? וחשוב יותר: האם הוא בכלל רוצה לחזור? הציר השני מתרחש בארמונו, שם מחכים בנו טלמאכוס (טום הולנד, ספיידרמן בשבילכם, מפתיע לטובה) ואשתו פנלופה (אן האת'וויי המעולה). הם הודפים מחזרים (בראשם רוברט פטינסון השטני) שרוצים להינשא לפנלופה ולוטשים עין לכתר.
כאן המקום "להזהיר" שבמובנים מסוימים, לקהל עכשווי, "האודיסאה" הוא לא בהכרח סרט קל: אפוס בן שלוש שעות, שקורה בעולם המיתולוגיה, עתיר סמליות, בז'אנר שיצא מהאופנה. אלא שנולאן מרגיש משוחרר, ומנער את הכובד באמצעות שפה מודרנית ופסקול אלקטרוני-אפי מרהיב של לודוויג גוראנסון. ההייטרים של הסרט מראש, בהנהגת אילון מאסק, מיהרו לתקוף אותו על שלל דברים, אבל ברור שהסיבה האמיתית היחידה היא ההחלטה ללהק את השחקנית השחורה לופיטה ניונגו כהלנה מטרויה "היפה בנשים", וגם את השחקן הטרנס אליוט פייג' (המצוין בתפקידו הקצר). כעת הם מתלוננים ברשתות על זה שהדמויות מעזות לדבר במבטא אמריקאי (כאילו מבטא בריטי קשור יותר ליוון העתיקה), ועל השימוש במילים יומיומיות כמו "dad" או אפילו פעם אחת "פאק". אז מה? זה לא פוגם ברצינות של היצירה. נולאן מגיש סיפור על-זמני בשיא מיומנותו הטכנית, בסרט שצולם כולו במצלמות IMAX ונראה מהמם.
ובעיקר, בשעה השלישית מתחוור בעצם על מה הסרט באמת, או ליתר דיוק למה נולאן עשה אותו דווקא עכשיו. המסע הנורא של אודיסאוס הביתה, ובעיקר ההתברברות בו, הם תוצר של טראומה ממלחמה. מלחמה שהסתיימה ב"ניצחון מוחלט", בתחושה צודקת, בסיפורי גבורה (על ההתחלה, פנלופה אומרת שהיא לא רוצה יותר לשמוע את שירי הגבורה על אודיסאוס - היא רוצה את אודיסאוס). אז למה אי אפשר פשוט לחזור?
בישראל, שלא יצאה עדיין ממלחמת אלף הימים שלה, ולא התחילה אפילו לעכל את מה שנעשה לה ומה שהיא עשתה, הסרט הוא כמו חץ ישיר ללב. תנו לנו לחזור הביתה, לשיר שאחרי המלחמה.
