העיקר הכוונה / שלושה ימים בקושי הפרידו בין הפרסומים על ניסיון המוסד להמליך את מחמוד אחמדינג'אד על איראן לבין הידיעה על מותו של מיכאל כץ ז"ל. האחרון נאבק שלושה חודשים על חייו, לאחר שטיל בליסטי מתוצרת איראן פגע בביתו בחיפה, באירוע הנורא שבו נהרגו גם בני הזוג ולדימיר ולנה גרשוביץ', הבן שלהם דימה ואשתו לוסיל. כבר באותו היום, 6 באפריל, נקבע שמיכאל, כמו משפחת גרשוביץ', לא יכיר את פרטי היומרה הבלתי נתפסת שבעטיה פתחו ישראל וארה"ב במלחמה, שבה מותו ימצא אותו ויעקור ממנו את השנים שעוד נותרו לו עם רעייתו, ילדיו, נכדיו וגם עם עצמו, כאדם חי וקיים בעולם.
והשאלה שלא נותנת מנוח היא איך שתי העובדות הללו - "מבצע" שנשמע בשל ליישום בערך כמו שילד בן שלוש יכול להיות מוכן לבגרות ב-5 יחידות מתמטיקה, ומותו של אזרח מטיל שפגע בביתו - לא מתחברים לכדי בעתה אמיתית מהאופן שבו מתקבלות החלטות הרות גורל בישראל: לא כאלה שצריך לקבל בו ברגע, על בסיס מידע חלקי ותוך הבנה שאין ברירה, אלא דווקא מה שמוצג לפחות כמו יוזמה "מסודרת", שהצליחה לחמוק מכל תמרורי האזהרה והדגלים האדומים - והיו כאלה - רק כדי להתנפץ על מציאות חסינה מפנטזיות. איך לא קמה דרישה, גם אם חסרת סיכוי באקלים הנוכחי, לחקור, לבדוק, להבין? למה לפני כ-30 שנה הוקמה ועדה לבירור ניסיון כושל של המוסד לחסל את חאלד משעל בירדן, אבל על "תוכנית" להפלת משטר במדינה של 90 מיליון איש, שהובילה למלחמה שבה נהרגו גברים, נשים וגם ילדים, שלא לדבר על הנזקים האדירים והתוצאות הבעייתיות, אפשר לדלג?
אולי בגלל זה הרשו לעצמם ראש המוסד דאז ויועצת היח"צ שלו, ששמה אסור בפרסום בעולם שבו מותר לחשוף שהמוסד גייס את פאקינג נשיא איראן לשעבר, לארגן פסטיבל פרידה: זאת לא המחשבה שהמידע לא ייצא לאור מתישהו, אלא ההבנה שהאדמה תרעד בערך כמו שמיליציות כורדיות יכבשו את טהרן.
נדמה שמעבר לאלרגיה הפיזית של השלטון הנוכחי מפני איזשהו מופע של חשבון נפש ונטילת אחריות, הסיבה לאדישות טמונה בשתי מילים שמוטמעות אצל רובנו מילדות: העיקר הכוונה. לאחר 7 באוקטובר, וקמפיין הפיכת ה"קונספציה" לפרצופו של המחדל, התשוקה ליטול את המושכות לידיים נהייתה חזות הכל: מרגיע לדעת ש"לפחות מנסים" ולכן גם לא כזה נורא כשלא הולך. אבל זה נורא.
חישובי קרעי / חיבתו המפורסמת של שר התקשורת לשעשועי גימטריה הביאה אותו השבוע לקבוע ש"המן זה בגימטריה 95, בדיוק כמו בג"ץ", מה שעבר ללא עניין מיוחד: כנראה שיש כאלה שמותר להם להשוות שופטים במדינת ישראל לצורר שביקש "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד". מצד שני, אולי עדיף ככה במקום להוכיח באותות ובמופתים שהזדעזעת באותה עוצמה מכל התבטאות אי פעם.
ובכלל, שמא צריך להודות לשלמה קרעי על התירוץ התורן לנצל את מחשבוני הגימטריה האינטרנטיים ולהסתייע בהם כדי לגבש תובנות כאלה ואחרות. ידעתם, למשל, שבג"ץ זה גם "המלך", "זכיה בלוטו" ו"דב אלבוים"? מאידך, הייתם מאמינים ש"שלמה קרעי" זה 755 בגימטריה, בדיוק כמו "השר הגרביל", "אידיוט מוחלט השר הזבלון הזה" וגם "אגן הירכיים של יהודה לוי"? חלילה אין כל כוונה לטעון, שהשר מיוצג על ידי ביטויים אלה (ויש גרועים, גסים ומצחיקים מהם) רק בשל נתון רנדומלי כמו גימטריה: זה הרי מופרע לגמרי.
איור: ירמי פינקוס
(ירמי פינקוס)
אבטחת הנצח / ראש השב"כ ממשיך לנהל סדר יום, ובכן, מעניין: אחרי הפגישה השערורייתית עם יעקב ברדוגו (בנוכחות עוזר שהוא גם קרוב משפחה של טאלנט בערוץ 14) כדי לשמוע מדוע צריך לפתוח בחקירה נגד חדשות 12, נודע על שיחה שקיים דוד זיני עם אשת ראש הממשלה בנוגע לדרישתה לקבל אבטחה לכל החיים. החדשות הטובות: אחרי שברדוגו קיבל חקירה ושרה נתניהו קיבלה אבטחה, נותרו רק עוד כמה דמויות שזיני צריך לרצות ויהיו לו מספיק שמות עבור המשחק "זיני בישל דייסה". החדשות הרעות: אתם כבר יודעים למי לא יישאר. אולם דווקא הביקורת כלפי גב' נתניהו עושה לה עוול: אמת, "כל החיים" הם פרק זמן לא שגרתי עבור רעיית ראש ממשלה תבדל"א, גם אם היא עשויה בעתיד להפוך, רחמנא, לאשת ראש הממשלה לשעבר. אבל למה לא מדברים על זה שגב' נתניהו הפתיעה ולא ביקשה אבטחה גם לאחר 120? איפה הקרדיט על הנכונות לחסוך לשב"כ את המשאבים הדרושים והלוגיסטיקה המורכבת? ובכלל, כבר בדקתם שלאה רבין לא מקבלת לפני שקפצתם? ברור שלא.
בשלוש מילים / עשרים ושבעה באוקטובר.
משפט בשבוע: "7 באוקטובר קרה במשמרת שלנו, וזה היה אירוע אולי אחד הקשים שידעה מדינת ישראל... היה לנו גם את מלחמת יום הכיפורים והיה לנו גם את מלחמת ששת הימים... הן לא פחות קשות" (השר מיקי זוהר מבקש להכניס 1,200 הרוגים ביום אחד לפרופורציה)
לקרוא ולכאוב / ספק אם די בגילוי נאות כדי להמליץ בחום על "לקסם הבא אצטרך אישה ורופא", ספרה החדש והמטלטל של יערה יעקב, קולגה אהובה בעיתון זה וגם המחברת של "טוטו לוטו קסטות יחזקאל" הנפלא. אלא שהחשיבות של התיאור הנוקב והמחניק של המסע שעברה בעקבות טיפולי הפוריות, והקול הייחודי והאמיץ שהיא משמיעה בסוגיה כמעט מושתקת, מצדיקים גם את ההסתכנות במראית עין.
