חוסם עריקים
יבול החקיקה של החרדים השבוע הוא כנראה המחיר הציבורי הכי יקר ששולם עבור כלום: אחרי קדנציה כושלת של המפלגות החרדיות, הן העבירו על הבאזזר שני פתרונות קוסמטיים – חוק יסוד: לימוד תורה אחרי שעוקר מתוכן, וחוק העריקים, שכצפוי נבלם מיידית בבג"ץ.
חוק העריקים הוא מלכתחילה חוסם עורקים. לא פתרון עומק למעמדם של בני הישיבות אלא עצירת המעצרים באופן זמני. הוראת שעה שהחזיקה כמה שעות עד לצו הביניים. זה אליבי מול הציבור החרדי הזועם. עכשיו זו כבר לא אשמת הח"כים שלא חוקקו, ולא אשמת נתניהו שבלם, אלא אשמת השופטים.
ה"גילוי נאות" הכללי שפירסמו הח"כים החרדים בנוגע להשלכות החוק על קרובי משפחתם דווקא שירת אותם: בתוך עמם הם חיים, גם ילדיהם ונכדיהם המיוחסים נמצאים בחרדת מעצר. ובכל זאת, הבחירה לפרסם נוסח כללי, כולל ח"כים שדווקא לא נזקקו לו, נועדה לשמור על רזולוציה נמוכה של היקף העריקות. אם היו ממלאים גילוי נאות מפורט, צאצאיהם המשתמטים של 18 הח"כים החרדים היו ממלאים לבדם פלוגה.
אגב, לא כל הח"כים נזקקו לגילוי נאות כזה: יעקב מרגי למשל, שנפלט מרשימת ש"ס לכנסת הבאה, אמנם הוקרא ברשימה הסיעתית, אבל לא הייתה סיבה: ילדיו משרתים בצה"ל. גם משה ארבל, שפרש מהכנסת, לא היה אמור להיכלל בה: בנו לומד בישיבת הסדר חרדית ויתגייס בקרוב. העובדה שדווקא השניים האלה לא שורדים בש"ס היא עדות לכיוון של המפלגה, שנדרשה לבחור בין הקהלים השונים של בוחריה.
אחרי שנתניהו עצמו לא הגיע לשתי ההצבעות, בסיעות החרדיות היה מי שהעיר במרירות שאם עסקינן בנכדים – אולי גם ראש הממשלה היה נדרש לגילוי נאות: נכדו הגדול, שהתחנך במוסדות הפלג הירושלמי, תכף בן 18. גם הוא מלש"ב.
סיבת ההברזה, אגב, כנראה לא קשורה לתוכן החוק. ראש הממשלה הרי התייצב במליאה. הצעקות המאורגנות והחריגות מספסלי האופוזיציה הניסו אותו. זה לא קורה לו בדרך כלל: במליאה הוא נינוח. בדרך כלל כבודו נשמר, מכיסא היו"ר ומספסלי הליכוד נכונים להשיב אש למענו. ודווקא אחת מישיבות הכנסת האחרונות לקדנציה הארוכה הזו הזכירה את הישיבה הראשונה בקדנציה של בנט כראש ממשלה. האופוזיציה דאז החרישה את האולם, וראש הממשלה דאז נצרב: הוא סבל בפרלמנט ונהנה בממשלה. בילה עם השרים ולא השקיע מספיק בח"כים. בסוף איבד את הרוב.
הרב יוסף. מכתב ברכה
(חיים צח, לע"מ)
פתקי אבות
יש פרדוקס מוזר בהתנהלות של ראש הממשלה השבוע: אותו נתניהו שנלחם על שריונים בליכוד מחשש שהרשימה תבריח מצביעים, לא חושש משום מה מהמחיר האלקטורלי של מכירת סוף עונה. הקרב של נתניהו על השריונים הוא הרי אי־אמון כפול: בסיעת הליכוד היום, ובמתפקדים שאמורים לבחור את הרשימה הבאה. אבל לחרדים הוא נתן הכל. אולי אלו החודשים שיחלפו עד הבחירות וסדר היום שישתנה לעומת הרשימה שהעיסוק בה רק יגבר עקב הבחירות, אולי זה פשוט כי החרדים, באיומי פירוק הגוש, לא משאירים לו ברירה.
לכאורה זה חשש מופרז, אבל יש מי שמלבה אותו: הגורם הנלהב ביותר הוא הרב יצחק יוסף שדיבר בשיעור השבועי על איזנקוט שאולי יחזור בתשובה לעומת נתניהו שכבר לא יחזור. זה לא בלון ניסוי של דרעי; זה על חשבונו. דרעי, שמתעכב עם הכתרת נשיא למועצת חכמי התורה, גילה שהציבור ברחוב הש"סי כבר הכריע מי המנהיג הרוחני, שבתורו עושה לדרעי סדרה של תרגילי מנהיגות. בשבוע שעבר הנחית לו פומבית הוראה לתמוך בחוק התקשורת למרות חילולי השבת כדי לקבל את חוק יסוד: לימוד תורה, והשבוע גם הוציא לו מכתב ברכה בדיעבד. נדיבות של מנצחים.
הרמיזות הפוליטיות בשיעור ביזדים, כמנהג מרן האבא, הן חלק מהקו שמפגין הרב יוסף נגד הברית האוטומטית עם הימין. גם הרב עובדיה העדיף אישית בזמנו את פרס ואת ברק, כשהבחירה הישירה דרשה מלבד הפתק של ש"ס גם פתק ראשות הממשלה. הפתק של מרן והפתק של דרעי היו אחרים באותם ימים. הפעם יש רק פתק אחד, של ש"ס, ונתניהו עשה הכל כדי לוודא שאצבעותיה נשארות בגוש שלו. דווקא אחרי ההפנמה שבהרכב המפלגות הנוכחי אין לו יכולת להקים קואליציה, כל מה שנותר לו לוודא זה שגם לאף אחד אחר לא תהיה.
סופר. ללכת בטוב
(שלו שלום)
פרש בודד
בימים ההלומים של אחרי 7 באוקטובר היה מי שדיבר על כל ה־120 הביתה. זו הייתה שאיפה לא מציאותית, אולי גם לא צודקת ולא מבחינה בין רמות של אחריות, אבל היא ביטאה הלך רוח. איש לא דמיין אז שדווקא הכנסת הזאת, ודווקא הממשלה הזאת, ימלאו את ימיהן עד האחרון ממש. הרי כמעט ארבעה עשורים זה לא קרה. והנה, אחרי קדנציית בלהות, שבשיאה 7 באוקטובר, היא מתפזרת שבעת ימים. לא למרות הטבח, אלא בגללו. בדיעבד, ברור שזה היה הדבק שהחזיק את הקואליציה. הידיעה שפיזור הכנסת, בסבירות גבוהה, לא ישיב אותם לשלטון, גרמה לכל שותפי הבלוק לאחוז בו חזק. גם האופוזיציה, אגב, אמנם אמורה לגדול במספר המושבים אבל בחלוקה פנימית אחרת לגמרי, כך שרבים מחבריה לא ייראו את הכנסת הבאה. אחרי הבחירות צפוי מספר גבוה יחסית של נבחרים חדשים, אבל לא בגלל חשבון נפש של היוצאים: אלו שהמחדל קרה במשמרת שלהם מעמידים את עצמם שוב לבחירה. משוכנעים שמה שעם ישראל צריך זה עוד משירותיהם הטובים. כשח"כים נאבקים להשתחל, כשמוכנים להיות טובים עד הסוף רק כדי לקבל עוד קדנציה, מעניין להסתכל על הפורש השבוע: השר אופיר סופר.
זה לא שיר פרידה בדיעבד. כבר בזמן אמת הוא בלט כקול עצמאי. בעסקת החטופים תמך למרות התנגדות חברי מפלגתו, הציונות הדתית. הוא נפצע קשה כשחילץ פצועים מקבר יוסף בשירותו הצבאי, קיבל צל"ש, סבל מפוסט־טראומה והוכר כנכה צה"ל. בנו נפצע פעמיים במלחמה אבל הוא אסר להזכיר את זה בראיונות. הוא החזיק את ההתנגדות לחוקי השתמטות לאורך כל הקדנציה, אבל בסופה תמך, בחיבוטי נפש, בחוק יסוד: לימוד תורה תמורת עיקורו וגניזת חוק המעונות. נדמה לי שדווקא הכשל בגזרה הזאת הוביל אותו לפרוש מהפוליטיקה.
הודעת הפרישה שלו לא כללה סגירת חשבונות, אלא בעיקר קריאה לאחדות ורמיזה עדינה לשותפות בהגנת המדינה. ללא פולמוס עם סמוטריץ'. הוא החליט ללכת בטוב. מעניין שבכלל החליט ללכת. הרי על שולי הבריכה הקטנה, ספק שלולית, של מצביעי ימין שמאסו בהשתמטות ובקיטוב, בדיוק מהסוג שהוא מייצג, יש קופצים רבים: שקד וארדן מתלבטים אם לקפוץ ראש. גם וינטר תפס לו פינה. במים הרדודים בינתיים משכשכים גם אדלשטיין, השכל ואילוז. במרכז גנץ ושמחי, בפינה הרחוקה טרופר והנדל השיגו בידול: הם קרובים יותר לגוש השינוי ויעדיפו ממשלה ציונית על עוד בחירות. סופר אמנם קיווה וניסה לחזק את האגף המיינסטרימי־ליברלי במפלגת הציונות הדתית, אבל כשסמוטריץ' מנע זאת, הוא בחר שלא להתפצל יחד עם משה סולומון, למשל. לקחת את המנדט ואת המימון. יו"ר המפלגה פירסם הודעת פרידה עם מילים טובות, אבל מבחינתו זה ניצחון פוליטי חשוב, ודיכוי של כיס ההתנגדות האחרון במאבק על הייצוג הפוליטי של המגזר.
הפרישה הזאת מצטרפת לפרישה של שר נוסף שהיה אהוד גם מחוץ לבלוק של נתניהו: משה ארבל מש"ס (מה שמכניס את יצחק וסרלאוף לקבוצת הסיכון). זו אולי הטרגדיה של המערכת הפוליטית: דווקא אלו שיש להם קשר עין עם המחנה השני. שלא עסוקים רק בבייס, ובהתאם, גם אכולי ספקות, מודעות עצמית, חיבוטי נפש, מסיקים מסקנות והולכים הביתה. אנחנו נשארים עם אלו שאף פעם לא הודו בטעות: חסידי שלושת הכ"פים, או אידיאולוגים קשוחים עם אפס ביקורת עצמית וערימות של ביטחון עצמי.
דמוקרטיה תוססת
נתניהו נוהג לומר שהוא לא מתערב באיך השמאל מחלק את המנדטים שלו, אבל הפריימריז בדמוקרטים מעסיקים מאוד את יועצי הקמפיין של הליכוד: הרשימה שתיבחר ביום שני הקרוב עשויה לספק תחמושת יעילה נגד איזנקוט, ליברמן ובנט. אחרי הקמפיין המוצלח לשלילת הלגיטימציה לממשלה נוספת עם רע"מ, היעד עכשיו שם הוא להפוך את המפלגה של יאיר גולן לפסולת חיתון. גם אם מועמדים מטרילים דוגמת נאור נרקיס שנכתב עליו כאן יישארו בחוץ, זו עדיין תהיה רשימה עם שמות והתבטאויות שיקשו על בוחרי ימין רך לחלום על קואליציה איתם.
גבי לסקי למשל, שנחשבת למתמודדת חזקה מאוד במרצ בגלל פועלה למען עצורי המחאה, היא חומר זהב לנתניהו שיציג את רשימת הלקוחות שייצגה כעורכת דין, שכוללת גם משפחות מחבלים. גם ההתבטאויות של גולן עצמו בשבוע האחרון על פינוי החוות ביו"ש מחזירות הביתה מאוכזבי סמוטריץ' ששקלו לחצות את הגדר.
בכל מקרה, זו תהיה רשימת שמאל עמוק. ועדיין יש הבדל אם אלו יהיו רם שפע ומיכל רוזין או נאור נרקיס ונאווה רוזוליו. השאלה היא לא רק אם הדמוקרטים תהיה נטל על הקמפיין הגושי לפני הבחירות, אלא אם תהיה שותף אפשרי אחריהן. כדאי להזכיר שמלבד סיעתו של בנט, גם מרצ תרמה את חלקה להתפוררות ממשלת השינוי.
ראשי יתר המפלגות בגוש עוקבים בדאגה אחרי מי שאמורים להיות האצבעות הקריטיות להקמת ממשלה. ההכרעה נתונה בידי 112 אלף מתפקדי הדמוקרטים. זה מספר חברים שכמוהו לא היה במפלגת העבודה מתחילת המילניום. חלק גדול הם מתפקדים חדשים, אבל יש גם אנשי המנגנון של פעם. הגיל הממוצע, אגב, הוא 55. יש שם שילוב של שלוש מפלגות – העבודה, מרצ ומפלגת המחאה שלא קמה. הרבה מתפקדים עצמאיים שקשה לצפות, בזמן שהקבוצות המאורגנות נחלשו מאוד: גם בגלל מספר המתפקדים הגבוה שדילל את כוחן, גם בגלל הדיגיטציה.
ב־2026 ההתפקדות היא דרך האינטרנט. אין כבר מפקדי ארגזים של פעם, גם ההצבעה תתבצע מהנייד. אין קלפיות עם שלטים ופעילים, אין גם רשימות נייר שנדחפות ליד רגע לפני הקלפי. גם את רשימות החיסול מעדיפים לא להעביר בווטסאפ ולהסתכן בצילומי מסך, אחרי כמה שערוריות שחשפו משחק מלוכלך.
ובכל זאת, אפשר לסמן את הדילים הגדולים: יש מטה מאורגן של מה שמכונה מחנה שלי יחימוביץ' – נעמה לזימי ויאיא פינק, שמשתפים פעולה גם עם גלעד קריב. באופן טבעי, זה על חשבון הח"כית המכהנת היחידה שלא כלולה בדיל הזה, אפרת רייטן. ועדיין, ההערכה היא שהמקומות הראשונים יהיו בידי שלושת הח"כים המכהנים.
קבוצה מאורגנת נוספת היא של משה רדמן, שנתמך בידי גרעין של אנשי המחאה ומנסה לבנות סיעה בתוך סיעה: במיניבוס אחד הוא ומומלציו מתרוצצים ברחבי הארץ – מורן מישל ואבי דבוש (לשריון של מרצ וקיבוצים) וסומיה בשיר (למשבצת הערבים). את האחרונה יש מי שמשווה מבחינת פוטנציאל הנזק לג'ידא רינאוי־זועבי, שהתנהלה באופן עצמאי בימי ממשלת השינוי, הצביעה נגד הקואליציה דאז ותרמה לנפילתה.
לזימי ורדמן, עם המטות שלהם, נחשבים גם מועמדים אפשריים לראשות המפלגה בעידן שאחרי גולן. ובכל זאת, ליו"ר עצמו אין רשימת מומלצים רשמית: הוא תומך בנמרוד שפר ובעמרי רונן, למשל, אבל נזהר לא לפעול אגרסיבית. אדם שמכיר היטב את המנגנון מבפנים איבחן: ליו"ר העבודה סמכויות כמעט דיקטטוריות במפלגה, אבל תוחלת החיים קצרה.
