זו לא בדיחה. זו לא קלישאה. זו אזהרת אמת. השבוע החלו לספור קדימה: עוד כ-100 ימים לבחירות. אבל לוח השנה מחייב אותנו לספור גם אחורה: 1,958 שנים לחורבן בית המקדש השני. 2,610 שנים לחורבן בית המקדש הראשון. השבוע, ביום רביעי בערב, יחל צום תשעה באב. וכאן – הבחירה בידינו.
אחת הסיבות המרכזיות לחורבן הבית היא שנאת חינם. כדאי לקחת את זה ברצינות. זה לא נכתב כסטיקר או כמסר לפעולה בתנועת הנוער. זה נכתב בדם. כבר עפנו פעמיים מארץ ישראל אל הגלות כי שיחקנו באש. כי לא ידענו לנהל מחלוקת, גם אם היא נוקבת.
כשאנחנו שונאים אחד את השני, כשאנחנו שוכחים מי האויב האמיתי ורואים באחים שלנו אויבים, כשאנחנו בכלל שוכחים שאנחנו אחים למרות כל המחלוקות – אנחנו מאבדים את זכות הקיום כאן. ככה פשוט.
רנה שנרב, הנכדה החדשה במשפחת שנרב, ספר התורה שנכתב למען הרווקים, תשעה באב
(צילומים: קרדיטים לסיוון: אלכס קולומויסקי, באדיבות משפחת שנרב)
*
אז איך בכל זאת מעבירים ביקורת? בשבת הקרובה מתחילים לקרוא בתורה את ספר דברים, שכולו נאום פרידה של משה רבנו מהעם. בפרשה לומדים איך אפשר להביע ביקורת, תוכחה כואבת – מתוך לב אוהב. משה רבנו נפרד מהעם במסרים נוקבים מאוד, אבל הם נאמרים בעדינות, ברגישות, בחיבה. זה עוד שיעור גדול שהוא נותן לנו, ערב הכניסה לארץ.
וכרגיל, בימים מאתגרים, יש משפחות של גבורה ללמוד מהן, לקבל מהן תקווה וכיוון. ראיתי השבוע סטורי שהעלתה לינור משה, אלמנתו של רס"ר רועי משה שנפל ב-7 באוקטובר, כשלינור בהיריון: "הימים האלה עד תשעה באב, מזכירים למי שלא מרגיש – שיש בית חסר, בית מקדש, ויש מלא בתים חסרים. חורבן כללי ופרטי. ואם נבואות החורבן התקיימו בנו, בוודאי יתקיימו בנו גם נבואות הנחמה, במהרה".
אמן.
*
שני סיפורים שפורסמו פה בשבוע שעבר, המשיכו מעגלים של אהבת חינם ושל תיקון. כתבתי כאן על שרלוט הרצברג, ילדה יהודייה שנהרגה בתאונת דרכים בארה"ב. המשפחה החליטה להנציח אותה במיזם שמעודד אנשים לפתור מריבות בתוך המשפחה.
שירה שנרב מהעיר לוד כתבה לי כמה התרגשה מהסיפור. שירה היא אמא של הנערה רנה שנרב שנרצחה בפיגוע במעיין ליד היישוב דולב כשהייתה בת 17. לפני כשבע שנים. היא סיפרה לי קצת על פעולות ההנצחה לזכר בתה (אירועי התנדבות, תורה, טיולים ועוד) ועידכנה גם בבשורות משמחות – נכדה חדשה.
תמר, בתה של שירה, אחות של רנה, ילדה השבוע. בעלה, הרב אביחי לבנוני, מפקד בחטיבה 55, נמצא כעת בעומק לבנון. הוא קיבל טלפון והספיק להגיע להדסה הר הצופים, קצת לפני לידת הבת. "רנה נרצחה בחודש אב, והנה עם תחילת חודש אב זכינו לבשורה כזו", כתבה שירה. "לחודש אב קוראים גם מנחם-אב, ואנו מתפללים לנחמה".
אבל תוך כדי התכתבות איתה, היא הקליטה לי את המילים "בדיוק יצאתי מדיון בבית המשפט". תהיתי איזה דיון. שירה שיתפה בכאב שמדובר בדיון בבית המשפט הצבאי בכלא עופר, שם עדיין נידונים הרוצחים של הבת שלה. נדהמתי. שבע שנים חלפו, למה המשפט עדיין נמשך? שירה ענתה בחיוך מריר, והציעה לי להצטרף לקבוצת ווטסאפ שבה המשפחה מעדכנת באופן שוטף כ-700 חברים ותומכים. מתברר שהחוליה נתפסה כבר בשנת 2019, ומאז הכול זוחל. "זו חרפה", אמרה לי שירה, "ומשום מה זו לא הכותרת הראשית. זה הצדק הכי בסיסי, האינטרס של כולנו. הסנגורים של הרוצחים לא מגיעים לדיונים, או מגיעים באיחור, והדיונים לעתיד לא נקבעים. זו פשוט קייטנה. מאז שהתחלנו להגיע – יש יותר שקיפות, ואפשר ממש לראות את השינוי. אנחנו באים למחות, והשופטים לא יכולים להתעלם. אני מודה לאלוקים שנותן לנו את הכוחות להגיע, כי זה קשה, אבל זה כל כך חשוב. עד עכשיו אף אחד לא ידע מה קורה שם בפנים, כמעט אין שום נוכחות של הצד היהודי בבית המשפט הצבאי, ומשפחות המחבלים מגיעות בהמוניהן. השב"ס, הפרקליטות, השופטים - אנחנו ממש רואים בעיניים שהנוכחות שלנו נותנת להם כוח".
שנרב מבקשת מהחברים להגיע גם הם ולהראות נוכחות בדיונים, וגם תולה תקוות בפרקליט הצבאי החדש שאותו כבר פגשה. אבל בעיקר היא מבינה שלצד העוצמה הפרטית של משפחתה, לצד ההנצחה המרגשת והנכדה החדשה, יש בעיות יסוד במערכות הציבוריות שצריכות תיקון שורש, ונדחקות הצידה לחלוטין.
לסיום כתבה לי: "יש שלוש מילים בתפילה, שאני אומרת היום עם הרבה יותר כוונה: הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה".
*
בשבוע שעבר נכתב פה גם על בית הכנסת שנפתח לראשונה בקיבוץ כיסופים שבעוטף עזה. הקיבוצניקים חוזרים הביתה, אבל עם בית כנסת קיבוצי ראשון. הקוראת אשירה לנדאו פנתה אליי בעקבות הדברים, וביקשה איש קשר מהקיבוץ.
וכך נכתב הפרק הבא בסיפור: אשירה היא רווקה שביום הולדת 40 החליטה לכתוב ספר תורה למען הרווקים והרווקות בעם ישראל. זה רעיון יצירתי, אפילו חריג. ספרי תורה מנציחים בדרך כלל אנשים שנפטרו, אבל אשירה רצתה להעביר מסר אחר, של חיים ותקווה ותפילה. היא יצאה בקמפיין גיוס המונים ואספה במהרה את הסכום הנדרש. ואז פנתה לסופר סת"ם, בבקשה לכתוב, לראשונה בהיסטוריה, ספר תורה עבור רווקי ישראל.
פגשתי אותה כשכתבו את האותיות האחרונות והכניסו את ספר התורה ל"מאהל הגבורה", המתחם שהקימו משפחות שכולות בכניסה לירושלים בתחילת המלחמה. זה היה מעמד מרגש, עם מאות אנשים שעדיין מחפשים את החצי השני. מאהל הגבורה, שהשפיע רבות, נסגר כעת, ואשירה מחפשת בית חדש לספר התורה.
"התקשרתי לגל עפרי מקיבוץ כיסופים", סיפרה. "הוא בדק וחזר אליי במהירות, בהתרגשות עצומה: יש הסכמה כללית של חברי בית הכנסת. הם ישמחו מאוד לקבל את ספר התורה. הם מתכננים בקרוב הכנסת ספר תורה חגיגית. הוא סיים את השיחה ואמר לי: אשירה, מצאת לספר שלך בית".
עכשיו הרווקה הדתייה והקיבוצניקים החילונים מפיקים יחד טקס חגיגי. אשירה כתבה להם השבוע: "אתם מבקשים לבנות מחדש את הבית שלכם, וגם אנחנו מבקשים לבנות בית. כמה מתאים להתחבר במסע הזה. זו זכות גדולה שאחרי כל מה שעברתם, תקראו מדי שבוע את הפרשה בספר התורה הזה. וכמה מתאימה לכל המסעות שלנו מילה אחת משותפת – כיסופים".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "הרגשת חיסרון בחיים היא חשובה. האדם מרגיש שחסר לו משהו, שהוא משתוקק, מתגעגע, כוסף, וכך הוא ממשיך לבקש ולהתקדם לקראת העתיד. זה הסיפור בתשעה באב. הצום אומר – אנחנו לא מתפשרים עם מה שיש. אנחנו נלחמים בייאוש". (הרב ראובן ששון)
