אני כבר לא זוכר מתי המונדיאל הזה התחיל. אני רק יודע שכבר שבועות ארוכים אני מחובר באינפוזיה למסכים, ובעיקר למסך הטלפון שנמצא איתי בכל רגע ובכל מקום. המשחק עובר איתי מחדר לחדר, מהבית לרחוב, למונית, וכמעט לכל בר שאפשר לברוח אליו לכמה דקות של מזגן, מסך ומשקה צונן. מסביב יושבים זרים, זוגות, בודדים וחבורות – וכולם, בלי יוצא מן הכלל, מרוכזים באותו הדבר. בכדורגל.
ואיזה מונדיאל קיבלנו. ההפתעות של קייפ ורדה, מצרים, מרוקו והנורווגים הלוחמניים – הוויקינגים האחרונים – גרמו לנו להיות מרותקים.
ועכשיו ההתרגשות מגיעה לשיאה. החלק הספרדי שבי, הנשמה הספרדית שאין לה תחתית ואין לה גבול, מחכה להערב כאילו מדובר ביום חג, ביום הגאולה. אני כבר יודע איך זה ייראה: אכין טאפאס וסנגרייה, אשמיע את האמנים הספרדים שאני הכי אוהב, הרבה פלמנקו, הרבה פאקו דה לוסיה וכמובן חואן מנואל סראט. גם אם אצפה במשחק לבד, אהיה שם לגמרי – בתדר של האצטדיון. אתרגש, אתאכזב, אצעק "גוווול", ואהיה דבוק למסך. זה גמר המונדיאל שלי.
ומעל הכל מרחפת דמותו של לאו מסי. זהו כנראה הריקוד האחרון במונדיאל של אחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה, האיש שגדל והתעצב דווקא בכדורגל הספרדי. אין ספק שהוא ינסה להראות בפעם האחרונה את כל מה שיש לו.
אבל ממול תעמוד נבחרת ספרד אדירה. מכונה משומנת, קבוצה סולידית, מתואמת ומאומנת להפליא, שנראית כאילו כל שחקניה חושבים ופועלים באותו רגע. כשמסתכלים עליה מלמעלה, נדמה שהיא תמיד נמצאת במקום הנכון, תמיד שני צעדים לפני היריבה. היא לא רק מחפשת את הכדור – היא כבר יודעת לאן הוא יגיע.
לספרד יש היסטוריה עמוקה עם המשחק הזה. הכדורגל זורם בדי-אן-איי שלה, והדור הנוכחי רק מרים אותו לגבהים חדשים. לאמין ימאל, שעדיין לא בן 20, כבר נראה כמו כוכב ענק, ורודרי ממשיך לנהל את המשחק בשקט ובביטחון שקשה להסביר במילים.
בחלומות שלי אני רואה את ספרד מניפה את הגביע. אני בטוח שמצפה לנו משחק מורט עצבים, דינמי ומלא רגעים גדולים. שתי נבחרות אדירות, שתי תפיסות עולם שונות של כדורגל – ורק אחת מהן תסיים את הערב עם הגביע.
קדימה ספרד!!!
