הסרט It Might Get Loud מ-2008 המתעד את מפגש הפסגה המשולש בין ג'ימי פייג', דה אדג' מ-U2 וג'ק ווייט, הוא שיעור מבוא לכל מי שלקח פעם גיטרה ליד. מעגל הגברים הזה מדגים כיצד הגישה לכלי הנגינה הכי חשוב ברוק השתנתה לאורך השנים.
כשווייט, הצעיר מבין אותה שלישייה, החל את דרכו עם המתופפת מג ווייט בצמד-להקה וייט סטרייפס בשלהי הניינטיז, הוא הציע גישה שמחד מכבדת את העבר, ומאידך שואפת לקחת את הז'אנר הדי-חבוט אז, אל השלב המתבקש הבא.
אלבום חדש ומשובח
(Leon Neal, Getty Images)
כבר יותר מרבע מאה שווייט נחשב בעיני רבים לתקווה של הז'אנר. לא רק אחד שנשען על כתפי הענקים שקדמו לו, אלא חוליה מרכזית בשרשרת של הסגנון שהיה פעם המלהיב בעולם. בלא מעט רגעים באלבום החדש שלו, Frozen Charlotte, ווייט מתכתב עם הבלוז של פייג' קשישא, אותו אחד שישב לידו במפגש הגיטריסטים ב-2008.
הגישה של ווייט היא הוליסטית. זה בא לידי ביטוי בגיטרות שהוא מנגן עליהן, במלתחה שלו ובצבע ששולט בעטיפות אלבומיו. אלא שבניגוד למוזיקה שלו המשלבת בלוז מלוכלך, רוק אלטרנטיבי וחיבה ללהקות גיטרות מהסבנטיז, פלטת הצבעים המאפיינת את אלבומיו היא די מונוכרומטית. בדומה לפיקאסו, גם אצל ווייט תקופות היצירה ניתנות לחלוקה לפי צבעים. עכשיו הוא בתקופה הכחולה-לבנה שלו.
לאחד מהשירים היותר-מלהיבים כאן קוראים I Can't Believe What I'm Hearing. זו פחות או יותר גם התחושה שאיתה מסיימים את סשן ההאזנה לאלבום המשובח הזה.
