מי? מרים בן סעדון (31), בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. היא גרה שש שנים במדבר וניהלה בית אריזה לפלפלים, עד שמפגש מקרי עם סטודנט מקניה שינה את מסלול חייה וחיבר אותה ליבשת השחורה. בן סעדון יצאה לאתיופיה במסגרת קורס ייחודי בשיתוף ארגון הג'וינט, כדי לעצב מנשא מודרני שיקל על נזקי הגב החמורים של 15 אלף נשים מלקטות בהרי אנטוטו.
החיבור לאפריקה? "חייתי שש שנים במדבר ושם ניהלתי בית אריזה של גידולי פלפלים. הגיעו לשם סטודנטים מכל העולם ללימודים במכון ערבה כדי להרחיב את השכלתם החקלאית, ובהם גם סטודנט מקניה. בזכות ההיכרות איתו נסעתי מאז כמה פעמים לאפריקה, ובעיקר לאתיופיה, והתחברתי לצורת החיים החקלאית, לתרבות, לאנשים, לקצב החיים שהוא הרבה יותר פשוט ואחר מאשר אנחנו מכירים. כשהחלתי ללמוד עיצוב באקדמיה לאמנות בצלאל, העולמות שלי התחברו בזכות קורס אחד שהשתתפתי בו ונקרא 'מלקטות העצים'. את הקורס, שנוצר בזכות שיתוף פעולה של בצלאל וארגון הג׳וינט, מלווה רחל שאול מארגון הג'וינט. עוד במסגרת הפרויקט הוחלט שיוקנו לנשים כלים ליצירת מקורות פרנסה נוספים שיסייעו לנשים לצאת ממעגל הליקוט. כשטסתי שוב לאתיופיה, הפעם במסגרת הקורס, הבנתי שאני רותמת את היכולת העיצובית שלי למען מטרה חשובה בחיים האמיתיים, שזה לא פרויקט של נדמה לי, אלא פרויקט שישנה את החיים של נשים מלקטות באפריקה".
איך המלקטות עובדות בשטח?
"הן מאלתרות שאריות של חוטים ובדים כדי לקשור ולשאת על הגוף שלהן את העצים שהן אוספות להסקה. כשחקרנו את האופן שבו הן מתנהלות בשטח, מצאנו פתרון שמגיע מתוך הצרכים שלהן. להיות מלקטת עצים זה לחיות במציאות מסכנת חיים, שבה אין לך אפילו יום מנוחה אחד, את מלקטת כל הזמן, גם בהיריון וגם כשאת מרגישה פחות טוב. את נושאת עשרות קילוגרמים על הגב, ומשתכרת סכומים זעומים. הפרויקט שאנחנו מובילים מנסה לייצר עבורן שינוי". עזרה מקומית? "ביצירת המנשא האלטרנטיבי עבור המלקטות שיתפנו פעולה עם סטודנטים מהאקדמיה לאמנות ועיצוב באתיופיה, עשינו סקר שוק מה הטקסטיל הכי מתאים למנשא שלנו שאפשר למצוא באדיס-אבבה, בחנו בעזרת המלקטות כל מיני סוגי טקסטיל וצורות עיצוב. בלי הסטודנטים האתיופים, שהם המתווכים המקומיים שגרים וחיים ונושמים את מה שקורה ואפשרי בשטח, הפרויקט שלנו לא היה יכול להתקיים. אנחנו הבאנו את מה שאנחנו יודעים כמעצבים תעשייתיים, וביחד חשבנו על הפתרונות ופיתחנו מנשא חדש, שנועד להקל על נשים שעדיין עוסקות בליקוט עצים. זה פרויקט שצומח מלמטה, מהצרכים בשטח".
איך המלקטות הגיבו?
"הן מאוד התרגשו מהמהלך שלנו. אני דוברת מעט אמהרית וישבתי גם עם המלקטות עצמן וגם עם הנשים שיצאו ממעגל הליקוט והיום עובדות בעבודות אריגה, וכמובן בעצמי נשאתי את העצים על הגב והרגשתי את המשקל של חבילות עצים ששקלו 40 קילו, שזה חצי ממה שהמלקטות נאלצות לסחוב. חשוב היה לנו להרגיש את זה בגוף לפני שאנחנו מתערבים כמעצבים".
תקווה? "הנשים שהצליחו לצאת ממעגל המלקטות פתחו בית מלאכה שבו הן טוות צעיפים על גבי נול ומוכרות אותם, ויוצרות הזדמנות לעוד נשים לצאת ממעגל הליקוט. יש בצעד הזה שלהן הרבה מאוד תקווה עבור שאר הנשים המלקטות. עבדנו עם הנשים האורגות על הפיכת הפעילות למקור פרנסה יציב ורחב יותר, פיתחנו עבורן מיתוג ואריזות, ואפילו פתחנו עבורן עמוד אינסטגרם".
הפרויקט יוצג בתערוכת הבוגרים של בצלאל, שתיפתח ב24.7 ותינעל ב-5.8.
