רובה ציד // יסושי אינואואה } תרגום: אירית ויינברג } אפרסמון } 194 עמ'
באוקטובר 1949 ראה אור הסיפור 'רובה ציד'. זו הייתה יריית הפתיחה לקריירה ספרותית פורה במיוחד של יסושי אינואואה, שהיה אז בן 42. עד מותו, 42 שנה אחר כך, הוא כתב כ-250 סיפורים קצרים, כ-40 רומנים, ואינספור מאמרים, ביקורות, שירים וסיפורי ילדים, וזכה הן בפרס אקוטגאווה והן בפרס נומה והיה לאחד הסופרים החשובים ביפן, והנקראים ביותר מחוצה לה.
בקובץ ארבעה סיפורים: 'רובה ציד', סיפור הנושא, מגולל רומן אסור ומיוסר, "אהבה ששוכנת בסתר מתחת לאדמה, כמו בתעלת ניקוז תת-קרקעית, בלי לדעת ולו קרן שמש אחת". משורר מתוודע לרומן דרך שלושה מכתבים שנכתבו על ידי שלוש נשים, ונמסרים לידיו על ידי אדם שסובר שהוא מושאו של שיר שכתב. המספר ב'חייו של זייפן' הוא סופר שבעקבות המלחמה מאחר להגיש ביוגרפיה שהתחייב לכתוב על צייר מפורסם. בזמן העבודה המתמשכת הוא נכרך אחר דמותו של זייפן אמנות שהתחזה לצייר הדגול. בסיפור שחותם את הקובץ, 'הר הנטישה', מתחקה עיתונאי אחר אגדה עממית שמספרת על הר אובסוטה, "ההר שבו נוטשים זקנות", ומגלה שבני משפחתו, ולמעשה גם הוא, מבקשים בעצם להימלט מחייהם, להינטש או לנטוש.
בעידון האופייני לכתיבתו, אינואואה מעגן את מערכת היחסים שבין הדמויות לטבע. "מאז היום שבו קראתי את יומנה של אמי, גיליתי שפעם או פעמיים ביום, ולפעמים גם חמש או שש פעמים ביום, כל הטבע סביבי נצבע בעצבות", או "האמנתי בטעות שאהבה היא כמו נחל טהור הנוצץ לאורה של השמש". הר אובסוטה, המקום שבו לפי האגדה ננטשות זקנות המשפחה, ידוע גם בתור אתר צפייה בירח מלא, "כך שיכול להיות שהזקנים שננטשו שם דווקא היו מרוצים".
אף שהוא לא נמצא בהכרח במרכזם, המספר בשלושת הסיפורים האלו הוא כותב — עיתונאי, סופר, או משורר — אולי בן דמותו של אינואואה, ובמידה רבה הם מספרים גם את סיפורה של הכתיבה. הפתיחה המבריקה של 'רובה ציד', עוסקת בפער האירוני שבין השיר המהורהר והפיוטי שכתב המשורר, לבין ביטאון מועדון חובבי הציד שבו פורסם: "השיר לא תאם כלל את אופיו של המגזין. אדרבא, הוא עמד בסתירה מוחלטת למילים כמו 'שבילי הציד', 'רוח ספורטיבית', ו'תחביב שמועיל לבריאות' שהיו פזורות לאורכו ולרוחבו". הסופר ב'חייו של זייפן' עובר את הדדליין להגשת הביוגרפיה בעשר שנים בערך, כשהכתיבה פשוט ממאנת לסור למרותו: "זנחתי את כתיבת הביוגרפיה של אונוקי קייגאקו והעברתי יומיים בחוסר מעש, ישוב בכורסה קלועה על מרפסת הפונה דרומה לעבר הר אמאגי המואר באור של סוף הקיץ, שנחלש בפתאומיות". בנקודה הזאת הוא מבין שהזייפן — הלוזר, הקנאי, הבודד, זה שעל אף כישרונו אינו מסוגל לחתום על יצירות בשמו שלו — הוא כנראה מושא כתיבה מעניין הרבה יותר. אולי משום שהשקר והזיוף הם מהותיים לכתיבה עצמה, כך דווקא דמות של זייפן תהיה קרובה יותר לאמת של מעשה הכתיבה.
הסיפור יוצא הדופן בקובץ, והטוב שבהם לטעמי, הוא 'המסע לפודראקו' שנכתב ב-1961. הוא המאוחר מבין הארבעה, ובניגוד לשאר, שסובבים את שנות מלחמת העולם השנייה והשפעותיה, עלילתו מתרחשת באמצע המאה ה-16 במקדש, והוא מספר, בגוף שלישי הפעם, על נזיר בשם קונקו, הכהן הראשי במקדש בקומאנו. לדאבונו של קונקו, קודמיו בתפקיד החלו במסורת של יציאה למסע בתא עץ קטן ואטום על גבי סירה, שבמהלכו הם עתידים למות ולהיוולד מחדש בארץ הטהורה פודראקו, שם יזכו להתפלל בפני הבודהיסטווה. הכהנים הראשיים הקודמים יצאו למסע, במקרה, בגיל 61, וגיל זה התקבע כמסורת.
הסיפור מלווה את שנתו האחרונה של קונקו לפני היציאה למסע, כשהוא מבועת לחלוטין ונאלץ להסתיר את פחדיו מפני הציבור הגדול שמייחל לראות אותו יוצא למסע המקודש. קונקו חושב על כל הקודמים לו, על המניעים האמיתיים, החוץ-דתיים, שגרמו להם לצאת אל מותם בים, כמו הכהן סיישין שסבר ש"הן בחיים והן במוות בני אדם הם מטרד".
'המסע לפודראקו', שמשלב הומור וזוועה, הוא טקסט הומניסטי מופתי. כמו רבים מאיתנו, ולא כפי שמצופה אולי מכהן קדוש, קונקו מפחד פחד מוות מהמוות. אבל החובות והמוסכמות החברתיות יוליכו את רגליו אל הסירה. נאחל לו שיגיע אל הארץ הטהורה ויזכה שם בחיי נצח. •
