ערב בראי // אבנר עפרת } אפרסמון } 126 עמ'
אף אחד אינו יודע איך לכתוב נכון על מותה של אמא שלו. ב'יומן אֵבֶל' שלו, רולאן בארת אסף פתקיות נייר שכתב החל מהיום שלאחר שמתה אמו, הנרייט. הוא היה נתון ביגון ממשי, אבל לא רצה לדבר על הצער. הוא לא רצה לעשות ספרות מהאבל, למרות שידע היטב שהספרות נובעת בדיוק מתוך אמיתות כאלה. זהו מתח מהותי שכל בוגר שהתייתם מאמו מכיר בו. אם תמירי את האֵבֶל לטקסט, זה כרוך בבגידה מסוימת באובייקט האֵבֶל, בהפיכתה של אמך לחומר אסתטי שמשרת אותך, הכותבת, ולא את מושא האֵבֶל. מנגד, יש בכך הכרה שהספרות כולה, לא רק הטקסט שלך, נובעת ממקורות רגשיים בדיוק מסוג זה.
בארת חיפש את התצלום האחד של אמא, שבו הוא מזהה אותה כפי שהיא. זה הפך למסה על טבעו של הצילום. הוא התבונן על אמו שצולמה כשהייתה בת חמש, והבהיר שהצילום הזה קיים רק עבורו. עבור כל אחד אחר זו תהיה סתם תמונה של ילדה. הרגע הפרטי ביותר של זיהוי האם המתה חסין מפני השימוש הנצלני באֵבֶל. לכן הוא לא הראה לנו את הצילום עצמו. הוא רצה שנכיר בגבול הסמוי של הכתיבה על מות אמא.
נדמה שמשוררים עושים זאת טוב יותר, כי שירה חייבת להתנער מאידיאל "השיר הנכון", כלומר: השיר שייכתב אחרי שתדעך להבת הרגש. נתן זך הקדיש את ספרו היפה ביותר למותה של אמא שלו, אבל גם ב'אנטי-מחיקון' כתב על גסיסתה: "שהרי אין זה טבעי שאם לא תסדר את כר בנהּ/ וכי הבן יהיה זה המסדר את כר אימו/ ומוחה זיעתה הקרה ומחליק אניצי שערה/ ומחזיק בידה הקרה ואומר: אל תיראי". ואמנם ישנם לא מעטים שהפכו את מות האם ליצירת פרוזה (בכלל, ובפרט פרוזה ממוארית) יפה ונוגעת ללב, שמתארת סוגים שונים של מלכודות נפשיות, רגשות אשמה כובלים ו/או חשבון נפש סיזיפי.
הרומן הלירי המעודן ומעורר הרגש של אבנר עפרת, 'ערב בראי', מבקש לעסוק כולו בהתבוננות פנימה, זיהוי עצמי והשתקפות של הזמן והמוות. המספר הוא חוקר ספרות בשם יואל, שחוזר מאוקספורד אל עיר הולדתו ירושלים בשל מחלתם והידרדרותם של הוריו. אפרת עצמו הוא היסטוריון ירושלמי, שמתגורר בגרמניה. ביצירת הביכורים שלו תחילה נפטרת אמו ממחלה ממארת, ולאחר מכן מתקרב אל סופו האב, עד לאשפוז בהוספיס.
הספר מתנודד בתנועה מתמדת בין הווה לעבר. זיכרונות הילדות מן השכונה הירושלמית הוותיקה נקראים כקינה מתמשכת, זכר לעולם חילוני אליטיסטי ששיגשג בעיר בירתנו: הסבים שהיגרו ממרכז אירופה, הנסיעות המשפחתיות לאירופה, התקופה שבה שירת כקריין ברדיו הצבאי. כל אלה בלולים בזוועת האשפוז הגריאטרי עם ייסורים, צינורות, קולות בית החולים הישראלי שמתעקש לעורר ולשמח בכוח, ותחושת הזמן המתעוות תחת המחלה. חלקו השני של הספר עוסק בתקופת גסיסתו של האב, שאינו מעוניין לנקוט אמצעים מלאכותיים להארכת חייו, משאלה שקשה לבנו ולבתו למלא.
בחלקו השלישי מבקר יואל בבית ילדותו הריק שנמכר, נכנס בשער ובדלת פעורים לרווחה להפתעתו, משוטט בין החדרים ומזהה עצמים ופינות שמזכירים לו את חייו. בסיומו הוא עומד במרפסת הבית, מביט אל הנוף המוכר והזר, ומתאר רגע קטן של שחרור, שנובע מתוך ההכרה שירושלים עצמה תמשיך להתקיים גם בלעדיו ובלי הוריו.
למן העמוד הראשון ולאורך היצירה כולה שזורים בספר מובאות ואזכורים תרבותיים ממקורות חיצוניים, שירה (איציק מאנגער) ופרוזה (בעיקר 'מרת דאלוויי', מושא המחקר של המספר), פסוקי מקרא ואמנות פלסטית (האם קורסת במוזיאון מול הציור 'הנאהבים המתים', איתות להידרדרותה בהמשך).
המרקם שנוצר בשל כך מבטא את האופן שבו הזיכרון האישי אינו נבנה בחלל ריק, אלא מתוך שכבות של קריאה, השכלה ומורשת משפחתית. הנה הגבר הלבן בעל זכויות היתר שכותב אלגיה, ובהקשר העכשווי זהו שריד לירושלמיות שהועלמה, יצירה שמבטאת תפיסה שזהות אישית ולשון הזיכרון מורכבות ממארג שאין אפשרות להפריד ממנו את המקורי מן המצוּטט, כפי שגם חיי המשפחה נעים בין שפות ובין המבנה הירושלמי לספרייה העולמית שניצבת בתוכו.
כתיבתו של אפרת עודפת במכוון, בעלת ריתמוס של חזרה על יחידת פעימה בסיסית שממנה נבנות תבניות מורכבות יותר: "מה שהיה פעם אמא ועכשיו הוא כלום, קליפה בצורתה, איזה פחד הדמיון בין האדם לקליפתו וכמה היא בסוף צרה התהום בין החיים והמתים, מה תהום, חריץ". לבד מסגנונו, אפרת אינו מתיימר לחדש דבר, בטח בזיקה לשתי יצירות מפתח ישראליות עכשוויות, שעוסקות במות האם. בספרה המכונן של יערה שחורי 'דיוקן עצמי של אימי' מתפקדת הכתיבה כמעשה הצלה, שמודע מראש לכישלונו. שחורי עוסקת בקושי ללכוד את הדיוקן: הבת המספרת מביטה באם, המביטה בסבתא, והטקסט הופך למבוך של השתקפויות שבו נוכחת האם המבריקה והשבורה דרך השפה. הממואר 'מותה ומותה של אמא שלי' מאת מרית בן ישראל מחדד את הפער שבין החוויה המגודרת והדחוסה של האובדן לבין פתיחת השערים אל המיתי והקרנבלי. אמה המשפטנית של בן ישראל נטלה שיקוי מוות, אך גופה סירב להיכנע והיא נותרה באזור דמדומים פלאי. בן ישראל מחויבת לאמת החשופה, הבלתי מקושטת, המערבת חמלה ויופי אינסופי שבאינטימיות הסימביוטית עם ייסורי הגוף.
אפרת יוצר תחושה של הישנות מתמדת, כאילו אפשר לחיות מחדש בכל קריאה את המאורעות שאותם הוא מתאר. לכתוב על מות אמך, הוא מזכיר: קודם כל להניח בצד את המילה מוות. לא לכתוב על מוות. לכתוב על כפית שנשארה בכיור, כפפה שמאלית שנותרה במגירה בלי בת זוגה, תרופות שעומדות בשורה מסודרת בארון האמבטיה. מות האם הוא הרגע שבו כתיבה נבחנת על יכולתה להימנע מן המוסכם מראש. •
