מה את אומרת?
כָּתַבְתִּי "בֵּיתִי" אַךְ בָּרוּר שֶׁזֶּה לֹא רַק הַבַּיִת
שֶׁלִּי. זֶה בֵּיתֵנוּ – בֵּיתֵךְ וּבֵיתִי וּבֵית יְלָדֵינוּ
וּבֵיתָם שֶׁל כָּל אֲהוּבֵינוּ, הַדֶּלֶת פְּתוּחָה לְכֻלָּם,
גַּם לְאוּרִי. הוּא מֵת, זֶה נָכוֹן, אֲבָל פֹּה, בֵּין
הַמִּלִּים, הוּא חַי. מַצְחִיק לַחְשֹׁב עָלָיו מְחַפֵּשׂ
מַחֲסֶה מִתַּחַת לְשֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה בִּזְמַן שֶׁאֲנַחְנוּ –
אַתְּ וַאֲנִי – פּוֹרְשִׁים לִשְׁנַת לַיְלָה, וַאֲפִלּוּ מִתְיַשֵּׁב
בַּחֲשֵׁכָה עַל הַכִּסֵּא, קָטָן כָּל כָּךְ, פּוֹרֵט בְּאֶצְבַּע
אַחַת אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה עַל מִקְלֶדֶת הַמַּחְשֵׁב, מַמָּשׁ
כָּמוֹנִי עַכְשָׁו. הָעֶרֶב (וְאוּלַי זֶה קָרָה אֶתְמוֹל) צַעַר
רָכַב עַל כְּתֵפַי וְלָבַשׁ אֶת דְּמוּתוֹ, וְאִלּוּ כָּעֵת, בִּשְׁעַת
לַיְלָה, לֹא בְּהָקִיץ וְלֹא בַּחֲלוֹם, הוּא מֵנִיעַ אֶת אֶצְבָּעִי.
לֹא רַק בֵּיתֵנוּ פָּתוּחַ לוֹ – גַּם גּוּפִי, זְרוֹעִי, כַּף יָדִי.
הוּא אִתִּי. הוּא אִתָּנוּ. שׁוּב הּוא חָזַר. זֶה לֹא מַפְחִיד
כְּמוֹ שֶׁאֶפְשָׁר לַחְשֹׁב. זֶה הֲכִי פָּשׁוּט בָּעוֹלָם. הַלֵּב
מִתְרַחֵב. הַגּוּף מְפַנֶּה מָקוֹם לְרוּחַ נוֹסֶפֶת. מַשֶּׁהוּ
נִרְגַּע, מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל בַּמָּקוֹם. אוּרִי חָזַר. וַאֲנִי קוֹרֵא לָךְ
לָבוֹא, לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר, וְשׁוֹאֵל: מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
גרוננו ריק
אֲנִי זוֹכֵר (כִּכְלוֹת הַכֹּל הַכֹּל נִקְוֶה
אֶל יַם הַזִּכָּרוֹן אוֹ נֶעֱלָם בִּתְהוֹם
הַנְּשִׁיָּה) אֶת הַסֵּדֶר בָּרֹאשׁ וּבַלֵּב
שֶׁעָשׂוּ לְמַעֲנִי הַשִּׁירִים שֶׁרַבִּיקוֹבִיץ
וְזַךְ כָּתְבוּ בֶּחֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים
שֶׁל מִלְחֶמֶת לְבָנוֹן ובְעִקְבוֹת הַטֶּבַח
בְּסַבְּרָה וְשָׁתִילָה. כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב
אֶת הַתְּחוּשָׁה שֶׁאֵיפְשֶׁהוּ, בֵּין הַמִּלִּים
לְפָחוֹת, נוֹתַר עוֹד כָּבוֹד לָאֱמֶת, לַצִּוּוּי
לֹא תִּרְצַח, לְחַיֵּי אָדָם, לְיִרְאַת אֱלוֹהִים.
אֶלָּא שֶׁעַל הָרָאשִׁים שֶׁל רַבִּיקוֹבִיץ וְזַךְ
רִחֲפָה אָז הִלָּה, וְלַקּוֹלוֹת שֶׁהִשְׁמִיעוּ
הָיָה הֵד, וְקֶצֶב פְּנִימִי מְסַחְרֵר, וּמַאֲזִינִים, וַאֲנִי –
קוֹלִי אוֹבֵד בַּאֲפֵלַת הַזְּמַן וְאֵין לִי לֹא הַמַּעֲמָד שֶׁל
קוֹדְמַי וְלֹא הַפָּאתוֹס הַחַד, הַזּוֹעֵם, הַלּוֹהֵב, אֵינִי
אֶלָּא יַלְדּוֹן שֶׁעַל כְּתֵפָיו רוֹכֵב אָחִיו, יַלְדּוֹן קָטָן מִמֶּנּוּ,
אֶחָד מֵאִתָּנוּ חַי וְהָאַחֵר מֵת, וּשְׁנֵינוּ נָעִים
מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח וּגְרוֹנֵנוּ רֵיק.
למה מלחמה (מכתב)
ענת לוין
"אם הנכונות למלחמה היא תולדה של דחף והרסנות, הדעת נותנת שנזמן כנגדה את ארוס, יריבו של הדחף הזה. כל דבר המעודד את התפתחותם של קשרים רגשיים בין אנשים בהכרח יפעל כנגד המלחמה" (מתוך מכתבו של זיגמונד פרויד לאלברט איינשטיין, 1932)
אוּלַי בַּלַּיְלָה בָּא גַּנָּב וְנָטַל אֶת הַצֶּלַע הַשְּׁלֵמָה
אוּלַי קַמְתְּ בַּחֹשֶׁךְ הֲמוּמָה, מִתְקַשָּׁה בִּנְשִׁימָה
מִבְּלִי מֵשִׂים, בִּכְסוּת חֲשֵׁכָה, נִלְקַח מִמֵּךְ דְּבַר מָה:
קְצֵה חֲלוֹם, שְׁעַת שֵׁנָה, גַּלְעִין ذره שֶׁל יָשְׁרָהּ.
אוּלַי בְּדִיּוּק קָרָאתָ סִפּוּר, הָיֹה הָיָה
אוֹ אָלִיס בְּאֶרֶץ הַפְּצָצוֹת, אוֹרָה הַכְּפוּלָה
אוּלַי רַצְתְּ לִמְצֹא מַחֲסֶה, תַּחַת כְּנַף מְעִילֵךְ –
אוֹצָר בְּצוּרַת יַלְדָּה, عروسک אֲחֻזָּה בֻּבָּה.
אוּלַי שָׁטַפְתְּ אֶת הָאֹרֶז בַּמְּסַנֶּנֶת הַכְּסוּפָה
וּפִתְאוֹם אַזְעָקָה עָלְתָה וְיָרְדָה
בְּתוֹךְ כַּסֶּפֶת הַגּוּף הַסְּגוּרָה
זוֹ רַק הָרוּחַ, میفهمی? שָׁרָה שִׁיר קִינָה.
אוּלַי כָּל הַשָּׁעוֹת אַתְּ עֵרָה כְּמוֹ מְנוֹרָה
יָד יָמִין אוֹחֶזֶת خسته בִּנְשִׁימַת הַיַּלְדָּה
יָד שְׂמֹאל מֻנַּחַת כְּמוֹ גּוּפָהּ עַל לֵב הַגֶּבֶר
אַתְּ פְּצָצָה שֶׁמִּתְפּוֹצֶצֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ.
אוּלַי אַתְּ מְקַלֶּפֶת מִן הַמִּטָּה אֶת קְלַף הַנְּשָׁמָה,
נוֹפַחַת נְשִׁימָה בְּגוּפֵךְ, לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלָה
جنگ لعنتی מְקַלֶּלֶת אֶת אֱלוֹהֵי הַמִּלְחָמָה
בְּדִיּוּק כָּמוֹנִי, מְלֵאַת פְּלִיאָה שֶׁהָאוֹר עָלָה.
