אתמול בלילה במיאמי, העולם קיבל את מה שהוא מצפה לו ממשחק על מקום שלישי: זריקת כל עול. תומאס טוכל הפסיק להפריע לשחקני אנגליה, הצרפתים לא התאמצו להיפרד יפה מדידייה דשאן, והמפגש בין שתי הנבחרות האיכותיות ביותר אי-פעם במעמד הסתיים ב-4:6 אנגלי. גם זה משהו אחרי 60 שנה: הפיניש הכי טוב של שלושת האריות במונדיאל מאז הזכייה ב-1966.
עכשיו שתיהן נכנסות לתקופה קריטית, שבשלב הראשון אמורה להוביל להתייצבות לקראת יורו 2028 – במיוחד עבור אנגליה, אחת המארחות – ובשלב השני צריכה לתת להן את הבסיס להסתערות נוספת על גביע העולם ב-2030.
סגל מוכשר שנעצר בגלל שמרנות
(Rebecca Blackwell, AP Photo/Rebecca Blackwell)
סאות'גייט 2.0
קשה מאוד לבנות תיאוריות על סמך משחק נטול אינטנסיביות שהיה חשוב באמת רק לשחקן אחד – קיליאן אמבאפה (עוד נגיע אליו). אבל מבחינת האנגלים, אפשר להרגיש צביטה והחמצה. בסופו של דבר, טוכל לא שינה דבר מימי הכמעטים של גארת' סאות'גייט. הוא העדיף את אותו כדורגל זהיר של קודמו, והסלים אותו למצב של חצי השעה האחרונה המבזה מול ארגנטינה בחצי הגמר.
כל אותם דברים שפחד לעשות יצאו לאור בחגיגה ההתקפית על חשבון צרפת: השימוש בשני החלוצים הנוספים, אייבן טוני ואולי ווטקינס, שיובשו בצורה מדהימה לאורך כל הטורניר בזמן שהארי קיין נשחק (ואז לא תיפקד ברבע ובחצי); הסרת ההגבלות מדקלן רייס, קשר מושלם שגם סאות'גייט לא הרשה לו לצאת קדימה, ומסוגל לשנות את זרימת ההתקפה כפי שהוא עושה בארסנל; ובמיוחד ביטול האמברגו ההזוי על בוקאיו סאקה, שלא קיבל שנייה מול ארגנטינה, וסיים את הטורניר עם שלושער נפלא. טוכל עשה הכל כדי לא להשתמש בו, כולל הצבת מורגן רוג'רס שלא מכיר את תפקיד הקיצוני הימני בהרכב בחצי הגמר. התחכמויות של מאמן שלא קידם את אנגליה לשום מקום, אלא רק המשיך את הקו: סגל סופר מוכשר שנעצר רגע לפני זכייה בגלל שמרנות של מקבל ההחלטות.
ככל שיורו 2028 יתקרב, אנגליה תיכנס לטירוף ותעמיס לחצים על הנבחרת. ב-1996 זה לא הצליח, ב-2020/21, הגמר בוומבלי נגמר בשיברון לב. קיין אמור להיות עדיין בכושר מצוין, ולא אמורות להיות בעיות עומק בסגל. אליוט אנדרסון הפנטסטי, התגלית של אנגליה בטורניר, עובר כעת מנוטינגהאם למנצ'סטר סיטי ויהיה פרטנר איכותי עוד יותר לרייס במרכז השדה. זה גם מספיק זמן כדי לגבש צמד בלמים קבוע ואמין. השאלה היחידה היא אם טוכל ראוי לקבל גם את הטורניר הכי חשוב עבור אנגליה בשנות האלפיים.
בפברואר הוא חתם על הארכת חוזה עד אחרי אליפות אירופה בעוד שנתיים, והמקום השלישי בסופו של דבר אינו כישלון עצום – אבל הדרך שבה הכל התגלגל, הקריאות באנגליה להיפרד ממנו ובעיקר מה שנראה כמו יחסים רעועים עם הכוכבים שנחשפו במהלך הטורניר בעקיצות פומביות הדדיות, אינם נקודת פתיחה טובה במיוחד לקמפיין חדש. לפחות בינתיים, נראה שההתאחדות האנגלית מתכוונת לתת לו עוד הזדמנות.
מחכים לעידן זידאן
על פי הדיווחים באירופה, ב-1 בספטמבר יתחיל רשמית עידן זינדין זידאן בנבחרת צרפת. זה מסעיר ומרתק. במעט שהספיק לאמן, הוא סחף בעשור שעבר את ריאל מדריד לשלוש זכיות רצופות בליגת האלופות.
שחקני הנבחרת יסגדו לעלי הדשא שהוא ידרוך עליהם, יכבדו אותו, יפחדו ממנו ויתנו לו להוביל. הוא לא אימן נבחרת, אבל השידוך הזה נשמע כמו הברקה.
קיליאן אמבאפה, עם עשרה שערים (22 בסך הכל בגביעי העולם) וארבעה בישולים, היה להוט לשחק אתמול כדי שיוכל לרפד עוד יותר את הסטטיסטיקה. יכולים להיות לו בשקט עוד שניים-שלושה מונדיאלים, שבהם יעמיד שיאי שערים והופעות שאיש לא יוכל להתקרב אליהם; עוסמאן דמבלה היה מעולה עם שישה כיבושים; מייקל אוליסה שבר את שיאו של פלה וסיים עם שבעה בישולים בטורניר. חוליית ההתקפה מופלאה ועדיין צעירה, אבל לצרפת יש המון מקום לשיפור.
