בשנת 2021, במלאת לו 80, אמר מאיר ויזלטיר בראיון בעיתון 'הארץ': "פתאום תפסתי שכולם הלכו. כולם נמוגים, וזהו. אני האחרון שנשאר". ויזלטיר לא ראה לנכון להזכיר שעוד חיים כמה משוררים ומשוררות מדורו (למשל, אהרן שבתאי יליד 1939 או חדוה הרכבי ונורית זרחי ילידות 1941). גם ישראל פנקס שנולד בשנת 1935 בסופיה, בירת בולגריה, לא נזכר. כעת, בגיל 91, גם הוא הצטרף למשוררי "דור המדינה" השוכנים בפנתיאון של השירה העברית וקבריהם פזורים בין בתי העלמין השונים ברחבי ישראל.
אפשר לתאר את מכלול יצירתו השירית של ישראל פנקס מזוויות שונות כמובן, אבל עם היוודע דבר מותו ברצוני להתעכב עליה דרך התמודדות עמוקה וכואבת עם שורה הולכת ומתארכת של אובדנים.
ישראל פנקס, 1980 | צילום: דניאלה פנקס. עיבוד תמונה ChatGPT
האובדן הראשון היה מותו של אביו כשהמשורר היה בן שש. בזה דומה פנקס לקבוצה שלמה של משוררים שאובדן אביהם השפיע בדרכים מגוונות על יצירתם, ובהם נתן זך, דליה רביקוביץ, יונה וולך, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר ואחרים. שירת היתמות אינה מתגלמת בהכרח בשירי מספד ישירים או בשורות כמו "הוא אינו יכול לדבר לי מילת אהבה אחת" (דליה רביקוביץ) או "אבא איפה אתה מתאבך עכשיו" (יונה וולך). גם תהייה קיומית כמו בשורות הבאות של פנקס יכולה להיות תוצר מובהק של נטישה מוקדמת: "זה לוקח הרבה זמן עד שאדם מתחיל להבין / מניין באים המים ולאן הולכים / ואת עצמו בתוך המים" על משקל "דע מאין באת ולאן אתה הולך...".
האובדן השני הוא אובדן המולדת שהוא עבור פנקס אובדנה של יבשת אירופה כולה. המשורר, שעלה לארץ ישראל בשנת 1944 ושהה שלוש שנים בכפר הנוער בן שמן, לא חדל לכתוב על ערי אירופה ונופיה, על נכסי צאן הברזל של הספרות והאמנות הפלסטית. מזה נסיעותיו התכופות בין עריה של יבשת-האם ושנות שהותו בפריז כיועץ מומחה לאמנות וכסוחר בשכיות חמדה של אמנות הדורות, ומזה שורות געגוע כמו "הייתי באיזה מקום בחלום. רצתי / בשדרה של פסלים [...] הייתי רעב, מאושר, אוכל תפוחים / בפיאצה [...] דעתי שזו השמחה ושהיא מתעטפת לה ככה בסמרטוטים".
אובדן אירופה של אלפיים שנות התרבות הנוצרית מלווה בשירים רבים בכמיהה עזה אל ימי יוון ורומי. באחד משיריו הקצרים והיותר מושלמים 'תרמופילי' הגעגוע הוא לנערים ולסוסים ש"מתאבקים בשמש, עירומים / בבוקר גברי [... קרובים / אל האושר". ניכר שפנקס מהדהד בשיריו לא פעם את קוואפיס, את ספריס ואת מונטאלה, אם לציין מקורות השפעה אחדים מבין יוצרי המאה ה-20 שבשירתם גוונים חזקים של ים-תיכוניות.
על אובדן האב נוסף עד מהרה אובדן אחיו הבכור יצחק שנפל במלחמת העצמאות. המשורר היה אז בגיל בר-מצווה והמוות הזה טבע חותם עמוק בחייו. כעבור עשורים, בספרו 'הרצאה על הזמן' (1991) נתן לכך ביטוי חזק בשיר הנהדר 'יצחק ועמליה', שכתוב בעשרה בתים בני שתי שורות. בימים אלה של מלחמה והתרחבות השכול צריך לצטט את שיר המופת הזה במלואו: "זה כאב מאוד. / כששת אלפים בחור נפלו אז // במלחמה. / בשדות שבין מג'דל לאשדוד // בערו פרגים אדומים / וברקנים. // שם גם נפל יצחק אחי, / אחי הבכור, // בן תשע-עשרה, / גופתו לא נמצאה. // שמו חרות על מצבת אחים / בחלקה הצבאית, בכפר ורבורג. // נשארו רק כמה מכתבים / בכריכת שק, // ועליה ראשי התיבות של / שמו, // שרקמה בחוט-צמר כחול / ובאהבה, // חברתו 'לחיים', / עמליה".
• • •
עם השנים חילחלה אל תוך שיריו של פנקס המודעות שהמקומות שאותם פקד אובדים בנבכי הזמן, מְשנים את פניהם לבלי הכר ושגם הוא עצמו הולך ומתרחק מחייו שהיו. בשיר 'הגשם', אחד משיריו המשובחים ביותר, שראה אור בספר 'הרצאה על הזמן', כשמחברו היה רק בן 56, תיאר תחנות שונות מעברו שלכל אחת מהן גשם משלה.
השיר נפתח במילים "הגשם היורד עליי השנה בוודאי אינו שונה מן הגשם / בשנים שעברו". ככל שהטקסט מתקדם הולמת במשורר המודעות שמה שהיה לא ישוב עוד: "אבל הגשם שירד פעם על בן העשרים והשלושים, על / בן הארבעים, / מוצא אותי היום כמי שחלף על השנים / האלה, כמי שהשנים האלה חלפו על פניו".
את ההתמודדות האמיצה הוא מסיים בתיאור הגשם "שהחל לרדת הלילה בצפון והמתפשט / עכשיו על פני שפלת החוף כולה [...] הגשם הזה אינו דומה לשום גשם שהיכרתי. / הוא חסר צבע כמעט [...]" ומשם, בסוף השיר, מגיע המשורר אל הגשם של הזִקנה ואל זה שיירד אחרי מותו: "אחריו יבואו גשמי השׂיבה, / מלוּוים בָּרוחות משנות הכיוון, / המונסון של הגוף, / אחריהם עוד גשם, / לבן, אולי, סתמי, ללא שם".
נימות אלגיות אלה התחזקו מאוד בספרו האחרון של המשורר 'האם את עדיין רואה אותי' (2015), שפירסם בהגיעו לגבורות בהוצאת 'אבן חושן' של עוזי אגסי. כאן סגר את כל הסוגריים שנפתחו לאורך קריירה מפוארת של יותר מיובל שנים, שהחלה בספר ביכוריו 'ארבעה עשר שירים' (1961), שראה אור בהוצאת 'עכשיו' של גבריאל מוקד. בשיר 'הולך ונעלם' כתב בצלילות: "הולך ונעלם ממני המקום / שפעם הלכתי לקראתו, / נעלמים פנים, הארצות והערים / שחשכו מאחורינו. // הגענו עד כאן מבלי להבין / מניין ולשם מה באנו. לַנּוּ / באתר זמני. לאט החל מתהווה / העש הזה ששמו הוא אני".
ועוד אובדן – אהובה רעייתו, שלה ביקש להודות בשורות הנהדרות "מה שהחזיק אותי / לבד מן השלד, / זו הקִרבה אלייך, / הידיעה שגם כשאינך לידי / את עדיין איתי".
הילד היתום מאב, המהגר מרובה התלאה, האח השכול, איש האובדנים הרבים מתרפק עוד לרגע, לפני כיבוי אורות, על זכר אמו בשיר שקשה לקרוא בעיניים יבשות: "אם תבואי פתאום / למולי / במעלה רחוב גורדון, / עם הכובע ההוא משנות השלושים, / אחבק אותך לבלי די ואדע / שבאת לקחת אותי, כמו אז, מבית הספר, / ושהנה המסע הארוך והמפותל שלנו קרוב סוף-סוף לסיומו".
• • •
21 שנים לאחר זכייתו בפרס ישראל וחמש שנים לאחר פרסום 'הייתי באיזה מקום בחלום', שאותו היה לי הכבוד לערוך במסגרת המבחרים קטני המידות של הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', ישראל פנקס עזב אותנו לתמיד.
יופיים של שיריו, תוגתם, האירופיות והישראליות, השבר של דור המהגרים ותעצומות הנפש של ילידי המחצית הראשונה של המאה ה-20, ימשיכו ללוות אותנו עוד שנים רבות.
