זו הייתה אחת הסצנות הזכורות ביותר מהחודשים הראשונים של המלחמה. אחת מתשע הנשים שהשתחררו במסגרת הפעימה החמישית של עסקת השחרור הראשונה, רימון בוכשטב-קירשט, פסעה מתוך הוואן שהסיע אותה בדרך אל צוות הצלב האדום, והתעמתה לעיני המצלמות עם השובה שלה.
חילופי הדברים הקשים בינה לבין המחבל מוסטפא החלו, היא מספרת, עוד במהלך הנסיעה. "כל הדרך הוא עשה לי טיזינג בנוגע ליגב, וכשהוא מתחיל לדבר על יגב, הוא משחק לי בכל הכפתורים. בדרך אני גם שומעת מהחטופות האחרות, שאין קיבוץ מגן, אין נירים ואין ניר עוז לחזור אליהם. ואז המחבלים באוטו נותנים לי נאום על לצאת החוצה מחויכת ולנופף. smile and wave. וכשאתה יוצא לקהל הזה שנובח וצורח ומשתולל, הם מתחילים להגיד לך לא לפחד.
"בשלב הזה את כבר כל כך רעבה ומותשת, ששום דבר לא מזיז לך או מפחיד אותך, ואני מקללת אותו בערבית, כדי שכולם יבינו. פשוט דיברתי איתו, כמו שמגיע להם שידברו איתם, כמו לבני אלף שרמוטות. צעקתי עליו 'זה שאתה רעול פנים לא אומר שאני לא מזהה את הקול שלך או שאני לא זוכרת מה עשית לי, וכול כאלב ביג'י יומו, שוויה שוויה'.
“יגב חיכה לנוהל חניבעל”
בוכשטב-קירשט (39) נולדה וגדלה בקיבוץ מגן שבמועצה האזורית אשכול. יגב בוכשטב נולד וגדל במרחק דקות נסיעה ממנה, בקיבוץ נירים. הם נפגשו לראשונה ביובלי הבשור, בית הספר היסודי האזורי. היא תלמידת כיתה ג’, והוא תלמיד כיתה א’. הפרק הרומנטי בחייהם התחיל ב-2020, והם התחתנו ב-12.3.21 (“תאריך שיהיה לנו קל לזכור”) על הדשא בנירים, מאחורי בית הוריו של יגב. מאז הם לא נפרדו.
"באבי, אני אוהבת אותך". בחתונה עם יגב ז"ל
ב-6 באוקטובר 23' הספיק קיבוץ נירים לציין את חג המשק. "הברזנו מארוחה אצל סבתא של יגב", היא מחייכת, "ועשינו מה שאהבנו: להישאר בבית רק שנינו, להכין משהו טעים. ארוחה שקטה ורומנטית כשברקע הסרט 'לב אמיץ'. באיזשהו שלב יגב נרדם, ואני פרשתי למיטה. בשעה 06:29 התעוררתי לקולות צבע אדום, כשרגע לפני זה מסתערים לתוך חדר השינה כל הכלבים שלנו. אני מכניסה אותם מתחת למיטה, מושכת את יגב מהספה לחדר, ולוקחת סכין מהמטבח".
בחדר הממ”ד הידית לא הייתה תקינה והשניים נשארו בחדר השינה עם הכלבים. כשפתחו את דלת הבית מצאו מולם מחבל, שהרים גיטרה של יגב בתנועת התגוננות. "אני חותכת אותו ביד עם הסכין, ואנחנו דוחפים אותו החוצה. אנחנו נשענים על הדלת ומרגישים אותה זזה מהצירים ומבינים שלא משנה מה נעשה, היא תישבר. ב-8:40 הם פורצים לבית ומנסים להפריד בינינו, אבל אנחנו לא משחררים. הם גוררים אותנו על המדרכה ומכים אותנו קשות. הם מעלים אותנו על קלאב קאר, כשאני יושבת על גופה של מחבל, נוסעים עד לשער הקיבוץ, ו׳תתחילו ללכת׳. יגב אמר לי אחר כך שהוא חיכה לנוהל חניבעל, כי הוא חשב כמו חייל".
ברגע מסוים מגיעה טויוטה לבנה. השניים נדחפים לתוכה, והיא מתחילה בנסיעה פראית. היא ויגב מגיעים לחאן יונס, לביתו של פעיל חמאס כבן 60 בשם אוסאמה, שעבד בעבר בישראל וגם ישב כאן בכלא. הוא מגייס למשימת תחזוקת החטופים את שני בניו, אחמד וחמודי. "הבנים שלו הביאו לי זוג חתלתולים, טמטם וקוקו, כי הם הבינו שאני מאוד אוהבת חיות", היא מספרת. באותם ימים ראשונים היא פצועה מאוד. "חצי פה שלי היה שבור, עם שן שחייבים להוציא. לא היה להם מה לתת לי מעבר לאקמול.
מקללת בערבית את המחבל. בוכשטב־קירשט בזמן שחרורה
"כעבור כמה ימים מגיעים מולי שני מחבלים, לאחד מהם יש פלאייר ולשני נשק, וברור שהם באים לעקור לי את השן. ואני אומרת להם בערבית: 'לא, תביאו לי את הפלאייר'. והמחבל לא מבין מה אני רוצה, ושואל אותי you crazy? ואני אומרת לו: 'אנא מג'נונה. ג'יבל פלאייר', ואז אני אומרת ליגב: 'תיכנס לשירותים תכניס את האצבעות שלך בתוך האוזניים', ועוקרת לעצמי את השן".
חשבת לברוח?
"אין לאן, ואתה יודע שזה מסוכן. כי צה"ל הוריד את הבית שלידך. בימים הראשונים אני ויגב ראינו אלג'זירה, ושם אתה לא רואה חטופים או נרצחים. כשאמרו לנו 'חטפנו מאתיים חמישים ומשהו מכם', אני ויגב צחקנו. היה ברור לנו שהם מגזימים. באיזשהו שלב אני מבינה שזה אפשרי. אני פוגשת קשישים מנירים, ואת חנה פרי, חברה של סבתא שלנו, ואת אלכס דנציג וחיים פרי. כל בן אדם שאתה פוגש, אתה רוצה לקחת את הסיפור שלו איתך כדי להעביר אותו הלאה.
"מההתחלה אני דואגת שיהיה לי ביד משהו להגן על עצמי, ובאחד הלילות אני מתעוררת מתזוזה ומגלה שהם רוצים להכות את יגב כי הוא נוחר. אוטומטית הרמתי את המזלג ותקעתי אותו ביד של המחבל. להרים את הראש ולהיות המג'נונה איפה שצריך - לפעמים זה עוזר, לפעמים זה מכניס אותך לצרות ולפעמים זה מונע מראש שיתעסקו איתך".
“סינוואר רצה לדבר איתי”
בשלב כלשהו, כשרימון נמצאת יחד עם עוד חמישה חטופים ובהם בעלה, מגיע לחלל שבו הם מוחזקים יחיא סינוואר. "הוא הגיע עם מחברת ורוצה שאכתוב לו את פרטי החטופים בעברית באותיות דפוס, כי זה מה שהוא יודע לקרוא, וגם באנגלית. הוא אומר שנצטלם כולנו בווידאו ונגיד שם, גיל, מאיפה אנחנו ומה מספר הזהות שלנו. סינוואר מדבר איתי באנגלית, ואומר שנראה שיש לי ראש טוב על הכתפיים ו'בואי נדבר'. הוא רוצה לדעת איך התנאים שלנו, ואני אומרת לו: ׳יש לי מלא לספר לך, אבל תבטיח לי שאחרי שאני מסיימת, אתה מוריד אותי ואת יגב למנהרות ושם אותנו עם חוטפים אחרים, כי אלה מתייחסים אלינו בצורה מאוד אכזרית'. והוא לוחץ לי את היד ובאמת מקיים אחר כך את ההבטחה".
מאבקי השליטה עם המחבלים מסתיימים בכליאה של השניים בכלוב בתוך מנהרה בחאן יונס וגם בעינויים קשים, בעיקר לרימון. "אני חושבת שבאנו להם מאוד לא טוב. הייתה לנו מחברת וכתבנו בה את רשימת הדברים שנעשה כשנצא מעזה. ביניהם היה לסיים לעבוד על הילדה שלנו דליה עזה בוכשטב-קירשט. במשך כל החודש השני של השבי המחזור הפסיק להגיע, ולמרות שמאחורה בראש ידעתי שזה בגלל שירדתי מלא במשקל, אנחנו בוחרים להאמין שזה בגלל שאני בהריון, ושאם אנחנו יוצאים עם ילדה אז וואלה, היה שווה את זה".
באותם ימים מתחילות פעימות השחרור הראשונות. בוכשטב-קירשט יודעת שהיא לא נמצאת ברשימה המיידית, אבל אז החטופים שיצאו החלו לספר על העינויים שעוברים בני הזוג, והמדינה מבינה שדחוף להוציא החוצה את מי שאפשר. "בימים של השחרורים חולפים מול פניי בדרך החוצה חטופים אחרים, ולכולם אני אומרת: 'תספרו. תגידו מה עושים לנו'. יום אחד חטוף עובר מול הכלוב, ומבשר שכרגע הופרד מאשתו. אני זוכרת את יגב אומר שיט, ושנינו מתקפלים, מתחילים לבכות ומתמוטטים, וירדן ביבס מקבל רשות לנסות להרגיע אותנו.
"הוא אומר לי ׳רימון, תאמיני לי, אם מישהו יודע כמה זה קשה, זה אני'. והוא מחזיק לי את היד. ואני אומרת להם: 'קחו את חיים, קחו את אלכס, קחו את יורם, תוציאו את ירדן, ואת נדב', אבל הם מתעקשים שזו חייבת להיות אני. אני זוכה לראות את יגב מחוץ לכלוב, עומד על שתי רגליים, אומר לי כמה שהוא אוהב אותי ושכל עוד אני בסדר גם הוא בסדר. ואז אני לוקחת ימינה במנהרות, ממשיכה לצעוק לו 'באבי אני אוהבת אותך'".
“לא הייתי מוחקת כלום”
בוכשטב-קירשט חזרה אל העולם שמעל המנהרות ב-28 בנובמבר 2023. אחרי השהות במתחם החטופים של איכילוב, היא יצאה לדירת מפונים בתל-אביב, לצד הוריה ואחותה, ואז מצאה בית במושב תדהר, שם חיכו ליגב הכלבים, החתולים וגם וויסקי ושמפניות. אלא שביולי 2024 "התחילו להגיע אלינו דברים שידענו שאומרים לאנשים לפני הסוף. ידענו שסרטון זה סימן רע, ש'נותק הקשר עם' ו'חשש כבד' זה 99% רע. אבל בכל פעם שבאו ואמרו לי דבר כזה, הרגשתי שאני צריכה להחזיק יותר חזק באמונה שיגב יחזור".
לפי הפרטים שנמסרו אחר כך, יגב בוכשטב נרצח ב-14 בפברואר 2024. את הבשורה הוודאית על מותו קיבלה אשתו ביולי, ובאוגוסט הוחזרה גופתו לישראל. "בהלוויה שלו וגם אחרי", היא אומרת, "נתתי הצגה של בן אדם רציונלי שמבין את הבשורות שהוא קיבל ואת ההשלכות. אבל בפנים הייתה רימון קטנה שנאחזת ואומרת: 'את לא פתחת את הארון, לא ראית את שאריות הגופה בעיניים שלך. אולי זה מישהו אחר, שדומה ליגב, עם אותו סוג דם, והיה בלבול".
לפני כארבעה שבועות הרגישה בוכשטב-קירשט שהחיים סוגרים עליה, וביקשה, לראשונה בחייה, עזרה בפוסט חשוף בפייסבוק. הפוסט נגע לליבם של אנשי התוכנית "הצינור" אשר פתחו למענה קמפיין תרומות שגייס כ-800 אלף שקלים. בסוף השבוע הקרוב ייפתח באתר גיב-בק לינק ייעודי לטובת רימון בוכשטב-קירשט, כשהיעד הוא כ-2.5 מיליון שקלים. הכסף שנאסף מקרן הצינור יהיה הסכום הראשוני שיועבר לשם. "אנשים טועים לחשוב שברגע שיצאת מהמנהרה, אז יצאת מהמנהרה", היא אומרת. "הם טועים לחשוב שהחטופים שחזרו מסודרים פיקס ולא צריכים שום דבר. יש עוד הרבה ריפוי לעשות. אתה צריך להילחם על כל יום ועל כל נשימה ועל כל צעד".
המדינה לא עזרה?
"בהתחלה קיבלנו מעטפת מטורפת, אבל מהר מאוד היא התחילה לנשור. קודם כל, כי המערכת בנויה כדי להשכיח טראומה ולחזור לתמונות ניצחון. אבל וואלה, עבר כך וכך זמן מאז שחזרתי, עם כך וכך פסיכולוגים, פסיכיאטרים, תרופות וטיפולים, ועדיין כל יום אני במתקפה, עם חרדה ופלשבקים וסיוטים. בהתחלה חיפפתי קצת בשיקום שלי כי לא היה אכפת לי ממה שקורה איתי. עכשיו אכפת לי. מעצמי, מהחיים שלי, מזה ששרדתי, ואם אני חיה, אני צריכה לנצל כל רגע. אבל יש לי עוד חתיכת דרך".
הפוסט של בוכשטב-קירשט הביא לחייה בין היתר את רעות צוק, פעילת בעלי חיים מהקריות, שסיפורה נגע לליבה. מאז שהכירו היא דאגה לחבר אותה עם אתר גיב-בק, מצאה עבורה את רופא השיניים ד"ר נתנאל יוסופוב, שהחליט ש"משימת חייו" היא להעניק לבוכשטב-קירשט טיפול ללא כל תמורה, וגם מטפלת באמנות שהתנדבה לעזור. את הימים הקשים בחייה היא לא הייתה מוחקת. "למחוק את החטיפה זה למחוק את יגב מהחיים שלי. את ההרפתקה האחרונה שבה היינו ביחד".
למרות הקושי, יש לה גם זוגיות חדשה. "זה תיק להיות איתי", היא אומרת. "אני ממשיכה כי זה מה שיגב היה רוצה בשבילי, וזה נמצא ב-DNA שלי. אני דור שלישי לניצולי השואה, וסבא שלי משה ז"ל איבד בשואה את הכל ואת כולם, ואז פגש את סבתא שלי. בן זוגי מבין שיגב זה משהו קדוש, והזיכרון שלנו הוא קדוש. והוא מקדש את זה. התמזל מזלי".
יש רגעים שבהם את מאושרת?
"בערבון מוגבל. עדיין לא חייכתי כמו לפני עזה, וכנראה לא אחייך כך יותר. וגם אם אני מחייכת, אוטומטית יש קווץ' בבטן, כי התרגלת שאסור לך לשמוח".
