באתי ברע, אני מודה. לא רציתי לבוא, אני מתוודה. קיוויתי לביקורות איומות, בוז כללי, נפילה מגובה רב, שיחסכו ממני שלוש שעות באיזה יס פלאנט קפוא, מול הפקה בומבסטית של משהו יומרני להגחיך שמנסה לשחזר את 'האודיסאה', יצירה שאני מודה – ואני כבר בתנופת הודאות – שמעולם לא יצא לי לקרוא בצורה מסודרת. תאשימו את מערכת החינוך הישראלית. אני מאשים.
אבל קרה הגרוע מכל: הביקורות השתפכו, ההייפ איים לעלות על ה'טיטאניק', ובשבת מצאתי את עצמי חצי-נגרר לאודיסאה הפרטית שלי. הגעתי עם אטמי אוזניים בכיס (אחרי ש'דנקרק' הותיר אותי לקוי-שמיעה למחצה הפכתי די קנאי לחצי הנותר), בגדים להחלפה במקרה של קור קיצון ומזון מיובש לשהייה של תקופה.
החוויה הייתה הכל מלבד מה שצפיתי. מהרגע הראשון, 'האודיסאה' שואבת אותך פנימה רק כדי לרקוק אותך מהצד השני במצב מרוכך ולעיס בתום שלוש שעות גדושות, דינמיות, נטולות עודפים וסוג ב'. קשה להיזכר במקרה האחרון של שלוש שעות קולנועיות – והיו הרבה יותר מדי מהן – שלא סבלו מאיזה דלדול ובריחת סידן ועניין איפשהו לקראת האמצע. 'האודיסאה' כולו שרירים, נטול שומן בטני כלשהו.
ומעבר לעשייה הקולנועית המהודקת, קשה שלא לשמוט לסת מול במאי שהקולנוע שלו מתודלק בתמהיל של שאפתנות אינסופית ('האודיסאה'! שלוש שעות! איימקס!), חוצפה לשמה (שלוש שעות על יוונים עתיקים עם שמות שרובם מתחרזים עם "אסכרה"), ואפס ציניות (אל תחכו לרגע הקומי של הסרט. אני עדיין מחכה).
'האודיסאה' של כריסטופר נולאן – שאפשר מבחינתי לצרף לאלתר לרשימת הקרדיטים הקצרצרה שלה הכוללת, נכון לעכשיו, את הומרוס – הוא קולנוע מפעים בעיקר בזכות מה שהוא מצליח להוכיח: שהאפוס – כמילה וכמעשה אמנותי – בתוקף לא פחות מאי פעם. שגם כשנדמה שהקשב האנושי אבד לטובת גלילה כרונית ומיקרו-דרמות, בני האדם עדיין צמאים לסיפור כהלכתו, והאורך לא קובע אבל מוסיף. שהציניות, הסקפטיות, המניפולציה והשטחת הכדור המכוונת אינם בלתי הפיכים. שאפשר לעשות את הדרך האמנותית המלאה, הממושכת, האודיסאית, ולצאת עם ניצחון גדול.
הדבר הזה מודגם פה ושם גם בקרב כותבי רומנים אמריקאים עכשוויים וייתכן – מותר לקוות – שהמטוטלת תתחיל לנוע לאיטה לצד הנגדי: הצד שיודע שאין דבר כזה, 30 שניות שישנו את חייך, וששום דבר – להוציא יצירתיות וזיעה וזמן ושאפתנות – לא ישנה את העולם. ושהגיע הזמן לשינוי.





