שיבוצה של ה"פשוטע" כסדרת המקור הראשונה של תאגיד השידור הציבורי בתום המונדיאל, מה שהפך את הפרומו לאחד הנטחנים במסגרת שידורי המשחקים, היא אירוע תמוה כמעט כמו מופע המחצית במשחק הגמר. מכירים את זה שלפעמים נתקלים ברשתות החברתיות בפרסומת, שאין לכם מושג איזה מין אלגוריתם מוזר הגיע למסקנה שאתם קהל היעד שלה? אז אפילו יותר גרוע. וכך, במקום לנצל את נתוני הרייטינג הנדירים כדי לקדם תוכן שגם יכול לעניין לפחות נתח סביר מבין צופי וצופות הכדורגל, הזמן היקר התבזבז על מוצר שפוטנציאל החיבור שלהם אליו דומה לקשר בין הפלג הירושלמי לשירות צבאי.
בפני עצמה, "הפשוטע" היא ניסיון לא בלתי חדשני לעבד תופעת רשת לפורמט נרטיבי כמו סדרת טלוויזיה. בר אלמליח, האיש מאחורי הוויראליות של "הפשוטע", חבר לאושרית סרוסי וחן רוטמן (שגם מככבים) ולתסריטאי הוותיק אורי גרוס, על מנת להפוך את "הפשוטע" מאוסף פוסטים וממים לסיפור על שלוש חברות מאופקים שמחליטות לעבור לתל אביב: בצי (סרוסי), שנזרקת ערב חתונתה על ידי נהוראי (שון סופטי) ופוצחת בלימודי תקשורת כי היא "תקשורתית"; טימור (כרמל נצר), שדוחפת במניפולטיביות את המעבר כדי להיות קרובה לגבר שהיא אובססיבית לגביו; ונופר (ניב שטרית), שמאסה בעבודה במאפיה בשם "רולנדיניו". בדירה אליה הן נכנסות שוהה כבר טופז (רוטמן), קריפ מתנשא שמתמזמז עם עגבניות.
הפצצת שטיח משעשעת ומעייפת. "הפשוטע"
כצפוי, הכתיבה מורכבת מהפצצת שטיח של שיבושי שפה עממיים (בימינו זה כבר לא נתפס כגזענות) ורפרנסים לתרבות הפופ של ילידי אמצע האייטיז, מפסטיגל 98' דרך טלנובלות בספרדית ובעברית ועד הסרט "ילדות רעות". לא פלא שהסדרה קרמה עור וגידים בשיתוף פעולה עם בית ההפקה של "השיר שלנו", שעבור הבייס של "הפשוטע" היא הכלאה בין "האזרח קיין" והתנ"ך. הקאמפיות והמוגזמוּת של סרוסי ורוטמן מכניסות לתמהיל גם את "זאת וזאתי", שותפה טבעית של "הפשוטע" במאמץ להביא למסך את הישראליות החדשה, הפוסט-עדתית, שבה דמויות מזרחיות-מסורתיות מדברות בסלנג להט"בי ומתגעגעות לערוץ 2 הישן והטוב.
יש ברעיון הזה לא מעט חן וגם רגעים מצחיקים, בעיקר באדיבות הביצוע הקומי של שלוש השחקניות הראשיות, שכל אחת מהן ניחנה בכישרון להאיץ מאפס למאה במדד הג'יפה העילגת-ובעצם-שנונה שיוצאת להן מהפה. אולם בשלב כלשהו השטאנץ כבר מתחיל להיראות מאולץ ואפילו חסר ביטחון. הצורך הכפייתי להנחית עוד דימוי ועוד דימוי לא רק שלא מקדם את הסדרה: הוא נחווה כמו שריון מפלסטיק, שנושר בסמליות בשנייה שהגיבורה, בצי, נדרשת למצוא עלבונות הולמים עבור טופז. אז מתברר שבסוף, מתחת לכל הרעש הצבעוני והצלצולים המשעשעים, יתכן של"פשוטע" פשוט אין מה להגיד.
בקטנה
החלטת מפלגת הדמוקרטים למנוע מערוץ 14 גישה לסיקור תוצאות הפריימריז היא קודם כל מפוקפקת מבחינה אתית ואף ספק חוקית. אבל מתחת לזה היא גם פשוט כל כך לא אינטליגנטית: מה זה תרם מלבד נושא לדבר בו שהוא לא הרכב הרשימה? מה הטעם לנפח חזה סביב פקקטע עמדת שידור, ואגב כך לתדלק אצל הקולות שיכריעו את הבחירות את החרדה ההיסטורית בימין מפני סתימת פיות? חשוב מאוד לזהות תהליכים, אבל מה קרה ליכולת להבחין בקיר ולא לדפוק בו את הראש?
