בסצינה הראשונה ב"מאמא" נראית יבגניה דודינה רוקדת בווילה מפוארת בקיסריה עם גבר שחור צעיר ממנה (מרטין אוגובו). היא עוזרת הבית, הוא הגנן, והפתיחה המתעתעת הזו מזכירה במשהו את "פרזיטים": השניים מנהלים רומן ומנצלים את היעדרות בעלי הבית הישראלים כדי לחגוג ולדמיין לרגע חיי שפע.
בהמשך סרט הבכורה של אור סיני, העלילה עוברת לפולין. מילה (דודינה) השקיעה את כספה בניסיון לבנות וילה בכפר למשפחתה, אך מגלה שהעבודות תקועות בעוד ביתם הישן רקוב ועומד להתמוטט. הפער בין חלומות למציאות משתקף היטב דרך מושג "הבית" – הכה טעון עבור ישראלים, אך סיני מדגישה כמה הוא נוכח גם עבור העובדים הזרים, השוהים פה שנים הרחק ממולדתם, "לא פה ולא שם".
אוצר לאומי. דודינה ב"מאמא"
(מתן רודין)
זהו "סרט דמות" קלאסי שנשען על הופעתה הבטוחה ומלאת הנשמה של דודינה, כאם קשוחה השבה לארצה כ"גבירה", רק כדי לגלות שלא ממש זקוקים לה. דמותה מתכתבת עם תפקידים אחרים של השחקנית הנהדרת הזו בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, המשדרים כמעט תמיד שילוב של הדר, אירוניה ופגיעות.
לצד ההישגים, נרשמה אצלי אכזבה מסוימת מהנתיב העלילתי בו בוחרת סיני בסרטה שזכה בפרס בפסטיבל קאן לפני שנה: לאחר שהפתיחה מאותתת על דרמה מעמדית ארסית, כשהסרט עובר לפולין הוא הופך למלודרמה לפנים: חתונות, בגידות, הריונות לא רצויים, סודות ושקרים. סיני מבצעת אותה במיומנות, אך העלילה הופכת מוכרת.
ובכל זאת, מי שרוצה לראות סרט ישראלי יפה על משפחות, אימהות, זרות ותקווה – ימצא ב"מאמא" הרבה מה לאהוב. במיוחד את השחקנית הראשית, שמתגלה שוב כאוצר לאומי.
