די סמלי ש"בודקת" של גיתית פישר ובכיכובה עלתה לשידור יממה בלבד אחרי "הפשוטע", אותה יצרה (בין השאר) אושרית סרוסי, שגם היא מגלמת שם את התפקיד הראשי. השתיים לא רק שיתפו פעולה ב"זאת וזאתי": הן חלק מהותי מדור של יוצרים ויוצרות שהתחיל ברשתות, חצב את דרכו למיינסטרים, נתקל בקירות של חשיבה מיושנת ותקציבים דלים והתעקש להמשיך עם האמת האמנותית במקום לפנות את הבמה לעוד סדרה גנרית עם רותם סלע. ולפחות במקרה של "בודקת", המאמץ גם השתלם בריבוע.
פישר מגלמת את שגית, בודקת ביטחונית בנתב"ג בת 33. היא גרה בחורבה המדכאת של אביה (צחי גראד), גיטריסט מזדקן ונרקיסיסט שמקפיד באדיקות שלא להתעניין בחייה (ובטח שלא בשאיפות הכתיבה שלה) וגם לקרוא לה "שמנה" ב-1001 צורות (ובראשן "שמנה"). מהצד השני מחכה לה אמא (שרית וינו-אלעד) יותר תפקודית (במקרר שלה אין אורז עם עובש), אך בהחלט לא בדיוק החומר ממנו עשויה הורות אידיאלית.
"בודקת", yes TV Drama ,21:00
(ללא)
לא פלא, אם כן, ששגית פיתחה אישיות קוצנית ומיזנתרופית כמו שהיא מבוהלת ותלושה, מה שמשאיר אותה תקועה בעבודה לחיילים משוחררים ואפילו ב"חוג לביטוי" לא יוצאת לה מילה מפה. בשאר הזמן היא כדור פינג פונג אומלל בין אבא דפוק ואמא שבורה, שהדבר היחיד שמשותף להם הוא ששניהם לא מבינים למה אישה בגילה עדיין מסתובבת להם בין הרגליים. לכן גם לא מפתיע שהגבר היחיד שמצליח לסקרן אותה (אורי אלבי) הוא אסהול חתיך מהעבודה, שכמות הדגלים האדומים סביבו מזכירה זבובוני קיץ בירקון.
פישר סיפרה בעבר על יחסים מורכבים ומנוכרים עם אביה, אך גם בלי דמיון בין האמיתי והמתוסרט אי אפשר להחמיץ את הפגיעוּת שעולה מהסדרה, ואת הניסיונות של הגיבורה לברוח ממנה בשלל דרכים: הומור פוצע כלפי אחרים, מונולוג פנימי שמובן רק לה וכמובן התבטלות ושנאה עצמית. פישר, ככותבת וגם כשחקנית, מפגינה קשת רחבה של יכולות והבעות על מנת להמחיש את כל אלו, באופן שמעניק לסדרה את האקס-פקטור שלעתים חסר ליצירות בסגנון: רבות מהן חולמות על תנועה חלקה בין כאב עמוק לצחוק בריא, ו"בודקת" מבצעת אותה בטבעיות מרשימה.
ומעל כל אלה ישנה גם התחושה שלא מרפה, כאילו שהסיפור של שגית ממש לא שייך רק לה או לפישר. חרדת נטישה קיצונית, חוסר יציבות כרוני, דמויות אב מתעללות, האשליה שהרעל הוא בעצם דבש - כל אלו הם מרכיב בלתי נפרד בביוגרפיה של המבוגרים החדשים, אלה שנולדו לתוך סדר עולמי מסוים רק כדי לגלות שלא נותר ממנו הרבה. כמו שגית בנתב"ג, "בודקת" שואלת את הצופים והצופות אם הם ארזו לבד, בידיעה ברורה שזאת שאלה מטופשת: איזו עוד אופציה יש בחיים האלה?
בקטנה
לכל אלו באולפנים שתהו מדוע ראש הממשלה והליכוד לא פשוט מתנערים מהסרטון שהתפרש בקרב רבים ורבות כלעג בזוי כלפי השכול של גדי איזנקוט: משנת 2019 התקשרו בהתרגשות ושאלו אם אתם גם מצפים שישראל תארח שוב את האירוויזיון, או שאולי אפשר יהיה לתכנן חופשת קיץ בלי לפחד ממלחמה שתתקע אתכם עם הילדים בהוסטל בקפריסין כי נגמר הכסף ל"הכל כלול". אם כבר נוסטלגיה אז עד הסוף.
