סיום מושב הכנסת ה-25 הפך את תמונת הגושים בישראל לברורה מתמיד, והיא לא ימין ושמאל. גם לא ציונים ולא ציונים, או דתיים וחילונים. קווי ההפרדה הללו חסרי מובן פוליטי במציאות של השנים הבאות. ישראל נותרה למעשה עם שני גושים פוליטיים ברורים: גוש מגילת העצמאות, וגוש ברית הביריונים. מי שזקוק להסבר יגש בבקשה לויקיפדיה ויקליד ניאו-פשיזם.
במציאות חלופית, כרפובליקה פרלמנטרית עם שתי מפלגות נוסח אמריקה – זו הייתה החלוקה המתבקשת. גוש מגילת העצמאות כולל את כל מפלגות האופוזיציה, כולל רע"ם של מנסור עבאס. גוש הביריונים מורכב ממפלגות הקואליציה הנוכחית כולל ספיחיהם הכהניסטים. בשני הגושים שותפים אלמנטים לא ציוניים, יהודים וערבים. החרדים מתנגדי הגיוס בגוש הביריונים אינם מפלגות ציוניות, הצהרתית ומעשית. מנגד, הציבור הערבי בגוש מגילת העצמאות, עם מצביעי רע"מ בראשו, לא יגדירו את עצמם כציונים אולי, אך מכירים בתוקפם של עקרונות מגילת העצמאות, כבסיס קיומם כאזרחים בישראל. הספיחים האיסלאמיסטיים בציבור הערבי הגלויים והמוצנעים, הם תמונת הראי של בן גביר, איתמר מרזל והפלג הירושלמי, בגוש הביריונים.
רק עם קווי ההפרדה האלה אפשר יהיה לקחת את הסיבוב בצומת של בחירות אוקטובר. ויותר מכך לשרוד את השנים שתבואנה אחריהן – כשתוצאות הפיגוע ההיסטורי של קואליציית נתניהו במדינת ישראל, יתבררו במלוא חומרתן. זה יפול על מי שינצח בבחירות 2026.
לכן גם החלוקה לציונים ולא ציונים היא שגיאה. קו ההפרדה הוא בין מי שמאמינים שישראל מחוייבת לכתובה עליה חתמה במגילת העצמאות – יהודים וערבים – לבין אלה שחתומים על סעיפים אחרים בכתובות אחרות. מלאכת ניקוי האורוות בכנסת הבאה תחייב רוב יציב ורובוסטי. גוש מגילת העצמאות יזדקק לרוב שנע סביב 70 חברי כנסת כדי לנקות את הפרלמנט מהזוהמה שהשאירה הקואליציה הנוכחית. ומנסור עבאס, כפי שנאמר כבר, יהיה שר בריאות מעולה. ממילא חלקם של הערבים במערכת הבריאות ובבתי המרקחת הוא יותר ממכפלת חלקם באוכלוסית ישראל.
אבל זהו החלק הקל יותר, גם אם הוא מחייב ביעור יסודי של מנגנוני הממשלה מספיחי נתניהו, בשב"כ, במשטרה, ובמנהל הציבורי. השלב הקשה והמסוכן יותר לעתידנו יבוא אחר כך. כאשר ברית הביריונים תהיה באופוזיציה והמיליציות שלה יתחילו להשתולל ברחובות. מה שיקרה ככל הנראה, במקביל לכך שהפיל הפלסטיני בעזה ויהודה ושומרון יחזור לכותרות, מלווה במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ונתמך בידי האיחוד האירופי. עד כמה שהאמירה נשמעת אבסורדית, לבנון ואיראן אינן הבעיה הקיומית של מדינת ישראל.
צה"ל יודע ורגיל ללחום. למרות חרפת הדילים של ברית הביריונים, המילואמניקים השחוקים משני הגושים עדיין נענים לצווי שמונה. בעיית היסוד של מדינת ישראל במרחב השמי, היא הפלסטינים, הייתה ונשארה. בנקודה הזו תמונת הגושים יוצאת מפוקוס. מצד אחד כנופיות הגבעות ביהודה ושומרון חושפות את ישראל וממשלתה כדיקטטורה חסרת רסן עם מיליציות חמושות. ומצד שני, כל הסדר עם הפלסטינים, משמעו פגיעה במאות אלפי יהודים, יישרי דרך, החיים שם בתמיכת כל ממשלות ישראל. רבין ושרון התרסקו על הקיר הזה, והיום, בשטח, ייתכן שזה לא מעשי יותר. ובעצם, מי הם הפלסטינים? חמאס? איך מבטיחים בטחון וחיים לאורך זמן, בהינתן חשבון הדמים שהולך ותופח.
זו הדבשת איתה ישראל מגיעה לצומת 27 באוקטובר. לא עם המזרחים מול אשכנזים המטופש, או קפלניסטים מול פטריוטים, נוסח ערוץ 14, אלא עם התפכחות ומיאוס ממופעי הגועל של שרידות נתניהו וגרסת הניאו-פשיזם ההרסנית שהצמיח.
