חיים יבין סמל מסמלי הממלכתיות בישראל. מר טלוויזיה, בעל הגינונים הייקיים, העיתונאי האמין והישר.
הוא לא היה רק "הקול שחתם את הערב" או הפנים של "מבט לחדשות" במשך ארבעה עשורים; הוא היה הרבה יותר מזה. בעולם תקשורתי שהפך רועש, ממהר וציני יותר ויותר, חיים נותר עוגן של כבוד אדם, של שפה רהוטה, של יושרה מקצועית בלתי מתפשרת ושל מחויבות עמוקה למדינה ולציבור. הוא טיפח עיתונאים צעירים ביד רחבה, בגובה העיניים ובסבלנות אין קץ.
איור: גיא מורד
חיים יבין נחקק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי לא כלוחם שחיפש קרבות, אלא כאדם שחיפש את המכנה המשותף. במשך עשרות שנים הוא שימש ככומר הטבילה של הציבוריות הישראלית, מתוך אולפן הטלוויזיה הממוזג והסטרילי של הערוץ הראשון. שם, בקולו הסמכותי, הוא תיווך לנו את המציאות, שמר על ממלכתיות ואיזון, והיה המרכז המאחד של מדורת השבט.
אולם השינוי הדרמטי והאמיתי בדמותו התרחש כאשר החליט לנטוש את המבצר ברוממה, ירד אל השטח ונגע בבשר החי. היציאה הזו מהארון הפוליטי לא הייתה הפגנת כוח, אלא מסע פנימי נוקב. כשירד לשטח הוא פגש את הכאב, את השסע העמוק ואת החרדות של החברה הישראלית מקרוב – ללא תיווך, ללא מסכים וללא פילטרים.
בסדרות התיעודיות שיצר, ובראשן "ארץ המתנחלים", המציאות המורכבת והמחוספסת טלטלה אותו והטריפה את מנוחתו. המפגש הישיר עם מפעל ההתנחלות ועם הקונפליקט המדמם אילץ אותו להביט למציאות בעיניים ולנסח עמדה נחרצת. אך לצד הטלטלה והביקורת, המסע הזה לא החליש אותו; גחלת לוחשת של אכפתיות עמוקה רוממה את רוחו הציונית. דווקא מתוך הכאב והשסע, חיפוש הזהות שלו רק התחדד.
סדרת המסמכים התיעודיים שיצר – מ"ארץ המתנחלים", דרך "גחלת לוחשת" ועד "תעודת זהות" – הפכה לכתב אישום ובו זמנית למכתב אהבה כואב לחברה הישראלית. המסע הזה חידד והבליט את עמדתו הפוליטית והערכית: הוא פשט את גלימת ה"מר טלוויזיה" הניטרלי והפך לאזרח מעורב, כואב ונוקב. יבין הוכיח כי האומץ האמיתי אינו נמדד בשדה הקרב הצבאי, אלא ביכולת של אדם לוותר על הניטרליות הנוחה, לגעת בפצעים המדממים של החברה שלו, ולהציב מולה מראה נוקבת מתוך דאגה עמוקה לעתידה.
היום, כשהמסך יורד על דרכו הארוכה והמפוארת, נותרנו עם חלל עצום. הקול הייחודי שלו אולי נדם, אך הערכים שהנחיל, הדוגמה האישית שהעניק והחום שהשפיע עלינו ימשיכו ללוות אותנו עוד שנים רבות. נוח בשלום על משכבך, חיים יקר. היית לנו מורה, מגן ומצפן.
בעולם תקשורתי שהפך רועש, ממהר וציני יותר ויותר, חיים נותר עוגן של כבוד אדם, של שפה רהוטה, של יושרה מקצועית בלתי מתפשרת ושל מחויבות עמוקה למדינה ולציבור
