על כך נאמר: בוקר טוב, אליהו. חבר הכנסת הוותיק משה גפני מיהדות התורה, יו"ר ועדת הכספים, הודיע שמפלגתו מאוכזבת מהממשלה הנוכחית ותשקול את השתתפותה בממשלת נתניהו אחרי הבחירות (אם ירכיב אותה). וכל כך למה? לא תנחשו, קוראים יקרים: מפני שהממשלה היוצאת "לא טיפלה ביוקר המחיה".
היא אכן לא טיפלה, מלבד כמה תרגילי ראווה לצורכי פרסום שהוכתרו כ"רפורמות", אבל איפה וממתי יוקר המחיה מטריד את העסקנים הפוליטיים החרדים? בארבע שנות כהונתה של הקואליציה השלטת הצליחו שותפיה החרדים להשיג ולהסיט לטובת המגזר שלהם תקציבים ממשלתיים ייחודיים בהיקף של כ-20 מיליארד שקל, בשיטות ודרכים שונות ומשונות. לו הסתפקו בחצי מהסכום, אפשר היה להימנע מהעלאת שיעור המע"מ ל-18% – העלאה שתרמה משמעותית ליוקר המחיה הבסיסי.
מתחילים לאבד את אמון הקהילה שלהם. הח"כים החרדים
(אלכס קולומויסקי)
לכל אורך כהונתה של הממשלה ריכזו הפוליטיקאים החרדים את מאמציהם בבלימת שלוש מגמות חברתיות המאיימות על המשך השליטה שלהם בגורל הציבור החרדי: חדירה איטית של לימודי ליבה למערכות החינוך שלהם, העלאת שיעור התעסוקה של גברים חרדים וגיוס תלמידי ישיבות. ברור לכל שאילו הגברים החרדים היו רוכשים השכלה בסיסית, משתלבים בכוח העבודה ומשרתים בצה"ל, התוצר של ישראל היה גבוה יותר ויוקר המחיה נמוך יותר. בהרבה. אבל לפוליטיקאים ול"מנהיגים הרוחניים" של העדה החרדית לא היה אכפת.
אז מדוע כעת קופץ ח"כ גפני על עגלת יוקר המחיה? ניחוש: אולי בגלל סקרים פנימיים שחשפו את הסלידה של רוב הציבור החרדי מהפוליטיקאים המדברים כביכול בשמו? מסתבר שרק 20% מהחרדים הבוגרים מרוצים מתפקוד חברי הכנסת של המפלגות המייצגות אותם. השאר מתוסכלים וכועסים.
התחפשות לאביר המאבק ביוקר המחיה לא תעזור, לכן, לח"כ גפני ולא לפוליטיקאים חרדים אחרים. הם איבדו את האמינות בקהילתם שלהם. מעמד הביניים החרדי מתרחב ובועט בהנהגתו הפוליטית הנוכחית. לאט אבל בטוח מתבשל שם שינוי משטר שמפחיד מאוד את המשטר הישן.
אל תשליכני לעת זיקנה
מדינת ישראל, כידוע, אינה נדיבה במיוחד במדיניותה החברתית. במרבית המדדים – מגובה קצבת אבטלה ועד גובה קצבת זקנה – היא מדורגת במקומות האחרונים בסולמות ההשוואה של הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). אבל יש גם יוצאי דופן לטובה, וביניהם מערכת הבריאות הציבורית, המערכת הפנסיונית ומ-2018 גם תחום נוסף שבו מדינת הרווחה הישראלית טיפסה לצמרת: כ-31% עד 32% מכלל הישראלים מעל גיל הפרישה – כ-400 אלף נכון לעכשיו – מקבלים מהמדינה סיוע סיעודי בצורות שונות: שהייה במעונות לקשישים, טיפול אישי בבית, קצבה בכסף, ביקורים תכופים במרכזים לקשישים ועוד. זהו שיעור שאין דומה לו באף מדינה מפותחת; השיעור הממוצע של הפנסיונרים והפנסיונריות הזכאים לטיפול סיעודי ממלכתי מגיע במדינות ה-OECD לכ-12%. בשוודיה הוא 12.5%, בצרפת 9.5% ובארה"ב פחות מ-2%. "להבדיל מישראל, בכמעט כל העולם נותנות הממשלות לקשישים סיעודיים להתמודד לבד עם מצבם", אומר דורון רז, יו"ר איגוד נותני שירותי סיעוד.
כעת נראה שהנתון המפתיע הזה, שהובא לפני כחודש בדוח מיוחד של משרד מבקר המדינה על מערך הסיוע למבוגרים סיעודיים, מטריד מאוד את בכירי משרד האוצר, בהיותו – לדעתם – דווקא עדות לכישלון יקר מאוד של הרפורמה המקיפה בהסדרי הסיעוד של המוסד לביטוח לאומי ב-2018. לדעתם, אותה רפורמה, שהובילו שר הרווחה דאז חיים כץ ומנכ"ל הביטוח הלאומי דאז מאיר שפיגלר, בברכת האוצר, הממשלה והכנסת, פתחה לרווחה תקציבית, מוגזמת ומסוכנת את שערי הזכאות לגמלת סיעוד בכסף או בתשלום למטפלות בית. הסכר נפרץ, לטענתם, בגלל ההקלות המפליגות שבאו בעקבות אותה רפורמה בתנאי הזכאות לגמלת סיעוד, בדירוג הזכאים לפי חומרת הקשיים שלהם בתפקוד יומיומי תקין ובהמרת המימון הציבורי של המטפלות בבית להעברות מזומן לחשבון הבנק של הסיעודי הזכאי לגמלה.
דוח מבקר המדינה מספק שפע של נתונים על השלכותיה של אותה רפורמה: מספר הגמלאים הזכאים לקצבת סיעוד כלשהי גדל מ-2018 עד 2025 ב-120% – קפיצה ממוצעת של 8% בשנה, לעומת גידול שנתי של 2.5% באוכלוסיית הגמלאים ("קשישים", לפי הלקסיקון של הביטוח הלאומי ומבקר המדינה). שיעורם בה הוכפל וצפוי להמשיך ולגדול ל-34%. ההוצאה של הביטוח הלאומי על גמלאות סיעוד עלתה באותו פרק זמן מ-7 מיליארד שקל ל-21 מיליארד שקל אשתקד – תוספת של 14 מיליארד שקל, פי 10 יותר מהתחזיות הרשמיות של משרד האוצר בעת אישור הרפורמה. כתוצאה מהתפתחויות אלו, מזהירים זרועי הפאניקה, המוסד לביטוח לאומי צועד למצב שבו "לא יהיו לו די משאבים" לעמוד בהתחייבויותיו הסוציאליות, כפי שנקבעו בחוק, כולל "לסייע לקשיש לקבל עזרה שהוא זקוק לה בהתאם לרמת הקושי התפקודי שלו". התקציב השוטף של המוסד עבר כבר השנה מעודף רב-שנתי (המשוקע כולו – 250 מיליארד שקל עד כה – באיגרות חוב צמודות ולא סחירות של ממשלת ישראל) לגירעון של קרוב ל-7 מיליארד שקל, וזו רק ההתחלה; הגירעונות צפויים להעמיק. לפי תחזיות ארוכות טווח שנעשו בדיוק לפני הרפורמה – המכונות "דוח אקטוארי", ועל כך בהמשך – עלול היה הביטוח הלאומי בישראל לעמוד בפני שוקת פיננסית שבורה רק ב-2044. בעקבות הרפורמה, המשבר יגיע כבר ב-2034. עשור גורלי, מסתבר.
אמנם מבקר המדינה מצטט בדוח שלו נתון שלפיו הרפורמה בגמלאות הסיעוד הפחיתה את שיעור הקשישים העניים מכ-17%, מהגבוהים ב-OECD, ל-12.5%, מהנמוכים ב-OECD (וככל הנראה גם האריכה משמעותית את תוחלת החיים שלהם), אך האזכור נבלע במהומת הביקורת.
האם הביקורת מוצדקת? "כן – אבל גם הרפורמה מוצדקת", אומר ל"ממון סופשבוע" השופט בדימוס יגאל פליטמן, בעבר נשיא בית הדין הארצי לעבודה והיום יועץ לפירמת עורכי הדין AYR. "המצב שהיה קיים לפניה", הוא מעיד על סמך ניסיונו בבית הדין, שבפניו הובאו המחלוקות על קצבאות הביטוח הלאומי, "גבל בהתעללות בזכאים לסיוע. אישורי הסיעוד ניתנו במשורה, רק אחרי שהקשיש נבחן מקרוב בביצוע משימות פיזיות יומיומיות על ידי אחות מעריכה; המפגש הפרונטלי, הפולשני, הוליד תכופות תחושות השפלה קשות של המטופלים", מוסיף השופט פליטמן. הניקוד שלפיו נקבעה רמת הסיעוד לא לקח בחשבון היבטים חשובים, וביניהם שכחה מתקדמת ובלבול נפשי זוחל. לדעתו המקצועית, הרפורמה – שכללה בין השאר אפשרות של הכרה בזכאות לגמלת סיעוד על סמך חתימתו של רופא על מסמכים רלוונטיים, בלי מפגש ומבחן אישי – "איפשרה לזכאים למצות את זכאותם בלי תחושות בושה. היא נכונה וטובה יותר".
"ואם ישנו ניצול לרעה של השיטה החדשה", אומר השופט בדימוס פליטמן, "זה לא פוסל אותה מכל וכל, אלא מחייב תיקונים, שיפורים בשטח וגם הגדלת הכנסותיו של הביטוח הלאומי".
כאן המקום להבהיר אחת ולתמיד: הביטוח הלאומי לא יפשוט את הרגל. המוסד לביטוח לאומי, במודל הישראלי הנוכחי, אינו חברת ביטוח; הוא זרוע של המדינה לניהול מדיניות סוציאלית ממלכתית בתחומים רבים ומגוונים, ביניהם תשלום דמי אבטלה, דמי לידה, קצבאות ילדים, קצבאות נכות, קצבאות זקנה, גביית מסי בריאות, מימון ימי מילואים של שכירים ועצמאים ועוד שירותים ומשימות שנוספו בשפע בשנים האחרונות. בכך חוסך הביטוח הלאומי ממשרדי הממשלה טיפול בסוגיות סוציאליות כבדות משקל.
בעיני ישראלים, המוסד לביטוח לאומי נתפס כסוג של חברת ביטוח ממשלתית, מרכיב מרכזי בפעילותו השוטפת של המגזר הציבורי, וככזה הוא לא יכול "לפשוט את הרגל", כפי שמערכת החינוך הציבורית לא יכולה "לפשוט את הרגל". יש בהחלט מקום וצורך לבחון בכל פעם מחדש את עלותו ותועלתו של הסדר סוציאלי ספציפי שעל ביצועו ממונה הביטוח הלאומי, אבל אין מקום להפחיד את האזרחים ב"דוח האקטוארי" שלו, מסמך המתאים לחברת ביטוח עסקית ולא למדינה, לממשלתה ולמוסדותיה.
(כתבה ראשונה בסדרה)
