בעוד ארבעה ימים, ביום שלישי, תיערך הלווייתו של הסנאטור לינדזי גרהאם, גדול ידידי ישראל בסנאט. הטקס ייפתח בוושינגטון ויסתיים בדרום קרוליינה. נתניהו אמור היה להיות שם, בשורת האבלים הראשונה. אולי עוד יהיה, אבל הספק מציק. מילא, שאנחנו לא מוזמנים למלחמה. גם במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1990, נגד עיראק של סדאם חוסיין, לא הוזמנו להשתתף, למרות שהמדינה הייתה תחת מטר של טילים עיראקיים. אבל לא להיות מוזמנים להלוויה זה סיפור הרבה יותר קשה. ככל הנראה, הבעיה איננה באחותו של המנוח, דרלין, שירשה את כיסאו בסנאט. אם יש בעיה היא בבית הלבן של טראמפ.
הכתבים המסונפים לדובר צה"ל מודיעים יום-יום על עלייה בדריכות העליונה בצבא. בתרגילי סדר בטירונות קוראים למצב הזה "במקום דרוך": הרבה דרמה, אפס שינוי. הקבינט מתכנס בקול תרועה, הבית הלבן מטלפן, ולמרבה השמחה המלחמה לא באה. נכון לכתיבת שורות אלה, ביום חמישי בצהריים, ישראל משמשת מגרש חניה למטוסים במלחמה לא לה. כמו בולגריה; כמו דייגו גרסיה. בקונצנזוס נדיר גם הממשל האמריקאי וגם המשטר האיראני מסרבים להכניס את ישראל לקרב ביניהם. הם לא סומכים עלינו. ליתר דיוק, הם לא סומכים עליו. נתניהו הפך תוך חודשים משותף שאין קרוב ממנו לדוד שחוששים להזמין לאירוע משפחתי. אני לא שמח לאידו – אני מודאג מההשפעה של הנפילה על מצבה של המדינה.
לפני שבועות אחדים נכחתי בוועידה בינלאומית באחת מבירות אירופה. אחד הפאנלים עסק במלחמה באיראן. "ברור שנגבה כסף על המעבר במצרי הורמוז", אמר הנציג האיראני, וכל המשתתפים האחרים, בכירים בממשלות אירופיות, הסכימו איתו. השאלה היא רק הטכניקה – תשלום ישיר או עקיף, דרך חברות הביטוח למשל. הסידור יימצא.
מלחמה שמטרתה המוצהרת הייתה לחסל את פרויקט הגרעין האיראני הגיעה לנקודה שבה סעודיה, טורקיה והאמירויות, אולי גם מצרים, מחפשות דרך להיכנס למועדון האטומי. אולי הכל יסתיים בהאפי-אנד מהסרטים, אבל בינתיים אין ודאות לכלום, גם לא שהטיסה שהזמנתם למשפחה תמריא ביום ראשון בבוקר.
היגיון סטטיסטי
יגיל לוי ואורי שורץ, שני פרופסורים במכון לחקר יחסי חברה-צבא באוניברסיטה הפתוחה, פירסמו השבוע נייר עמדה פוקח עיניים. אני למדתי ממנו כמה תשובות, או אולי התחלה של תשובות, לשאלות שמלוות אותנו מתחילת המלחמה בעזה. חלק מהקוראים יאהבו את המסקנות. חלק יזועזעו. כדאי לקרוא.
הנתונים על מספר הבלתי מעורבים שנהרגו במלחמה שנויים במחלוקת. מוסכם שמספר ההרוגים הכללי היה בין 60 ל-80 אלף, רבים מהם בלתי מעורבים. ממדי ההרג וההרס גרמו נזק כבד לישראל בדעת הקהל במערב. הנזק גדול במיוחד בארצות-הברית ומאיים על עתיד היחסים שלנו עם בעלת בריתנו היחידה.
הבינה המלאכותית, ה-AI, הייתה ועודנה שותף פעיל בהחלטות המודיעיניות והמבצעיות בלחימה בעזה. המעורבות שלה מהפכנית: הכל עובד הרבה הרבה יותר מהר והרבה-הרבה יותר יעיל. החוקרים התמקדו בשימוש ב-AI בשלוש מערכות צבאיות: "הבשורה", לזיהוי והפללה של תשתיות, "לבנדר", לזיהוי והפללה של מטרות אנושיות, ו"איפה אבא", לאיתור אנשים בבתיהם.
AI מאפשר למערכת הצבאית להפליל אדם או בניין בלי שיהיה מודיעין על הקשר שלהם לפעילות טרור. ההיגיון סטטיסטי. בלשון של תא"ל יוסי שריאל, מפקד 8200 לשעבר, "לייצר את המידע שאין לך". החלפה תכופה של מספרי טלפון או כתובות היא התנהגות מפלילה, וכמוה גם השתייכות לקבוצות ווטסאפ רבות.
מערכות ה-AI מתנהגות כמו קופסה שחורה: המפעילים לא יודעים תמיד איך ומדוע המערכת מגיעה למסקנה שהאיש או סביבתו ראויים להפללה. כאשר מדובר בחקירת משטרה אפשר לתקן, אבל לא כאשר מדובר בהחלטות מיידיות, בתנאי קרב, חיים או מוות.
זאת ועוד: בני אדם נוטים לבטוח במכונה: המכונה אובייקטיבית, היא לא מוטית על ידי רגשות נקם או אמונות משיחיות או מצוקות קרב. איש לא מטיל ספק בניקיון הדעת שלה, מה גם שמהירות העבודה שלה מדהימה: במקום עשרות מטרות בשבוע היא מייצרת אלפים (12 אלף מטרות הותקפו בארבעת השבועות הראשונים של המלחמה) ועושה את זה כמעט באפס מחיר.
נהדר. נניח, אמרו החוקרים, שמערכת הבינה המלאכותית שלנו כמעט מושלמת. היא משפרת את רמת הדיוק (כלומר, מצמצמת את הפגיעה באזרחים) ב-90 אחוז. אם השימוש בה יגדיל פי 300 את מספר התקיפות היא עדיין תגדיל מאוד את ההרג ההמוני של אזרחים. זה נכון במיוחד לגבי הלחימה בעזה: כאשר אישור מטרות היה תלוי בגורם האנושי הייתה חשיבות גדולה לתיעדוף. לתהליך הזיהוי היה מחיר גבוה בכוח אדם ובכסף. הבינה המלאכותית שיחררה את הצבא מהמגבלה. המעורבות של הגורם האנושי ירדה פלאים.
היא שיחררה את מקבלי ההחלטות בממשלה ובצבא מעוד מגבלה: החוק הבינלאומי. החוק הבינלאומי אוסר על הרג המוני, בלתי מובחן, במלחמה. הבינה המלאכותית מטפלת בכל אדם, בכל בניין, לגופו. בגלל המהירות, בגלל היעילות, התוצאה היא הרג המוני והרס של שכונות שלמות, אבל המחליטים פטורים מאחריות: ה-AI, לא הם, צירף אדם לאדם, בית לבית. הם לא יכלו לדעת שאלפי בלתי מעורבים ייהרגו בדרך, שערים שלמות ייהרסו.
הפרופסורים מעלים שורה של המלצות להרחבת הבקרה והפיקוח על עבודת הבינה המלאכותית: בני אדם יהיו מעורבים בתהליך, גם אם המחיר יהיה האטה בביצוע. אמרתי ליגיל לוי שהמסקנה מהנייר שלו, בממשלה ובצבא, תהיה הפוכה: פחות בקרה, פחות בני אדם בתהליך, הכי מהר, הכי זול, הכי AI.
מתחילת המלחמה בעזה, מול המראות הלא-פשוטים שפגשתי שם, אני שואל איך קרה שטייסי חיל האוויר, לבד מבודדים, לא שאלו שאלות. ייתכן שהתשובה, לפחות בחלקה, נעוצה בסגידה של כולנו, ובעיקר של הטייסים בינינו, לעליונות של המכונה, של המדע: המכונה יודעת מה שהיא עושה.
היסטוריונים לא ימצאו בפרוטוקולים של הממשלה שום החלטה על הרג בלתי מעורבים או על החרבה של ערים שלמות. זה לא אנחנו, יכתבו שרי הקבינט בזיכרונותיהם, זאת הבינה המלאכותית.
קוטף חרדים
ביום ראשון נסעתי לכפר תבור, לשבת עם מוטי אלמוז. המכונית יודעת את הדרך לבד. כשרואים את הטרקטורון, בצבע ירוק-אבק, יודעים שהגענו. אלמוז, אלוף בדימוס, יושב במטבח בבגדי עבודה: זה עתה חזר מהקטיף. איך המנגו השנה, שאלתי. "מעט פרי, אבל טוב", אמר. הייתה גאווה בקולו. בעוד חודש יסתיים קטיף המנגו ויתחיל מסיק הזיתים. לאחר שנה דלה העצים חזרו להניב, בנדיבות, בשפע. זאת תהיה שנה טובה לזיתים.
ההצבעה של הרוב בכנסת בעד חוק ההשתמטות הורידה את אלמוז מהטרקטורון. בראיונות בשתי תחנות רדיו הוא קרא להוציא את החרדים מהחברה הישראלית: מי שלא ממלא חובות לא יקבל זכויות: לא ביטוח לאומי, לא ביטוח בריאות, לא שירותי חינוך, לא שירותים סוציאליים. הסיפור החרדי לא ייפתר בהסדרים ופשרות: רק בכוח.
זעמי זעמך, אמרתי לו, אבל יש גבול: לא אתה ולא אני יכולים לחיות במדינה שמרעיבה ילדים ומונעת סעד מנזקקים. הוא הניח על השולחן אבטיח קר, חתוך לפלחים גדולים, ומזג טורקי לשנינו. "אתה בורח מהאירוע", אמר.
אני אוהב להקשיב למוטי אלמוז: ההשתקעות באדמה, בחקלאות, שיחררה אותו מכבלי התקינות הפוליטית. הוא לא חייב דבר לאיש, רק לאדמה שעליה צומחים העצים שלו. כאשר הוא אומר דברים קשים, שנויים במחלוקת, הוא עוטף אותם באמירות של זקני מגדל, המושבה שבה נולד, ובסיפורים מחכימים מהצבא. כל שיחה איתו היא טיול שורשים.
את דעתו על היחסים בין החרדים לחברה הישראלית הוא גיבש בצבא. "אתה זוכר איך בקורונה, למרות שהיה איסור על פתיחת מוסדות לימוד הם ציפצפו והדביקו את כולם?" שאל. "הכנסנו את אוגדה 96 לבני-ברק. החיילים עברו מדירה לדירה עם חבילות מזון. המדינה כולה התפעלה מהחיבור. בצבא עלה רעיון, לצרף לכל חבילה פתק מצה"ל ועליו הפסוק מישעיהו: 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'. הכנסנו את הפתקים. למחרת מתקשר קובי הלר, מפקד חטיבת הקומנדו, ומדווח, הם לא מסכימים לקבל את החבילה עם הפתק. לא התכוונו ללכת כל כך רחוק, הם אומרים. לא הייתה ברירה: הסרנו את הפתקים".
המפגש בין החייל בכומתה האדומה לזקנה החרדית במסדרון הצטלם כל כך יפה, אמרתי. על הפתק לא סיפרתם לנו.
"כשהתמניתי למח"ט הבקעה עשו כמקובל טקס", אמר. "כשאני יוצא למגרש המסדרים אני רואה שאורנה ברביבאי, הקשל"פית, נשארת בחדר. למה את לא באה, שאלתי. כי חיילים מגדוד נצח יהודה משתתפים, ואסור להם לראות אישה, אמרה. לאחר כמה שבועות אני מבקר בנצח יהודה. את מי אני רואה שם? את מרב, קצינת הת"ש. מה את עושה פה? אני שואל. אסור להם לראות אישה. אותי מותר להם לראות, אמרה. אני מביאה להם את המשכורת.
"הם היו עושים לי את המוות, שחיילת לא תהיה המדריכה שלהם בשיעור עזרה ראשונה. אמרתי להם, בסדר, לא תהיה חיילת, אבל יום אחד תהיו אזרחים. מי ייקח מכם דם בקופת חולים, לא אחות?
"דיברתי עם הרבנים שלהם. הלכתי מחצר לחצר, מרב לרב. אמרתי להם, בספר דברים מוזכרות ארבע סיבות שמצדיקות פטור משירות צבאי: חתן ערב נישואיו; מי שנכנס לבית חדש; מי שנטע כרם שטרם חולל; כל הירא ורך הלבב. אם כל אלה יקבלו פטורים אתם תסכימו שהאחרים יתגייסו? הם סירבו. מה שהם רוצים הוא שתקום עוד ועדה שתסחוב את העניין לעוד כמה שנים ותציע עוד פתרון ביניים שלא ייתן כלום. 30 שנה אנחנו בסיפור הזה, ובינתיים הדמוגרפיה עושה את שלה והבעיה רק מחמירה".
הוא לא בונה על השירות של החרדים בצה"ל. "חטיבת חשמונאים זה נחמד, צריך לטפח אותה, אבל היא וניסיונות הגיוס האחרים הם סיפור שולי. אם המדינה תפסיק לפרנס אותם הם יגיעו לשוק העבודה. דרך העבודה הם יגיעו גם לצבא". העבודה היא בשבילו ערך מקודש. יותר מהמלחמה, יותר מהמדים. מוטי אלמוז הוא ציוני ישן.
גשר לאיזנקוט
מאז הראיונות הוא מוצף בתגובות. רוב התגובות החיוביות באות מהחברה הדתית-לאומית. החילונים מרגישים פראיירים. הדתיים מרגישים גם פראיירים וגם מושפלים עד עפר. החרדים אומרים להם, הסרבנות שלנו היא ההוכחה שאנחנו יהודים טובים מכם, שאנחנו דתיים טובים מכם. אנחנו קדושים; אתם (כמו שאמר וחזר בו הרב לנדו, מנהיג הפלג הליטאי) רוצחים בשירות המדינה. העלבון עמוק; גם השבר.המיאוס בולט במיוחד אצל נשים דתיות, שבני הזוג שלהן, הילדים, הנכדים, לפעמים גם הבנות, משרתים בסדיר או במילואים. במפלגתו של איזנקוט טוענים שהוא מקבל בסקרים שני מנדטים מנשים דתיות, ועדיין יש לו לאן לגדול. הן מסרבות לסלוח לסמוטריץ' ולנתניהו על תמיכתם בהשתמטות החרדית. זעם דומה נרשם גם במשפחות של מצביעי ש"ס שבניהן משרתים. נתניהו יידרש למאמץ תעמולתי עליון, אולי גם למלחמה, כדי להחזיר את הנשים הביתה.
אלמוז שייך בנפשו לימין. "אם לא הייתי מחויב לעבודה שלי כאן הייתי מתנחל באחת החוות ביהודה ושומרון, בלי אלימות", הוא אומר. "אני חושב שב-7 באוקטובר הוויכוח הוכרע: שלום לא יהיה פה".
מה אתה אומר לאנשי ימין שחוששים מממשלת שינוי, שאלתי."אני אומר להם, אחד, אני בשר מבשרכם", אמר. "אני לא שליח של אף מועמד, גם לא של גדי איזנקוט. אין לי עניין בפוליטיקה: אני לא יורד מהטרקטור שלי בשביל אף אחד. עד ההצבעה בעד ההשתמטות תמכתי ב-80 אחוז מהדעות שלכם.
"שניים, אתם אומרים שאתם פוסלים את בנט כי אמר שלא יישב עם מנצור עבאס אבל ישב איתו. במדד הנוכלות, לשלוח אנשים מקבוצה אחת למלחמה ומקבוצה שנייה להשתמטות זה יותר נוכלי או פחות?"
במונחים פוליטיים, אמרתי, אתה מנסה ליצור גשר בין מצביעי הימין לאיזנקוט.
"הדרך היחידה להשיג הכרעה בבחירות היא להעביר מגוש נתניהו 4-5 מנדטים ימניים", אמר. "מצד אחד, אנשים רואים את ההשקעה העצומה של הממשלה בהתנחלויות, את החוות, את הבאגרים שעובדים בכביש 60. מצד שני, הם כואבים את כאב המשרתים, את עלבון ההשתמטות.
"אני אומר לראשי גוש השינוי: שימו לב, ביבי נתן לכם מתנה. קחו אותה".
חד פעמי. יבין | צילום: אביגיל עוזי
הפנים של המדינה
הבוקר נביא למנוחות את חיים יבין, עמית וחבר. מעבר לכל המחמאות שהועתרו עליו בצדק ביומיים האחרונים, הייתה לו זכות שניתנת רק לדור מייסדים – ללמוד את המקצוע תוך כדי הליכה, יש מאין. היה לו כל מה שנדרש ממגיש טלוויזיה: המראה, ההגייה, הרהיטות, האינטליגנציה, קור הרוח. חלק מזה היה מתת אלוה: מעלות שמתגלות רק כשאדם יושב מול מצלמה. הוא לא נולד להיות כוכב: מתחת להילה הזוהרת הוא היה איש עבודה, צווארון כחול, בן למשפחה יקית שתובע מעצמו לא פחות ממה שהוא תובע מאחרים. הייתה בו פשטות; היה בו תום.
בשנות ה-70 יבין היה כתב הטלוויזיה הישראלית בניו-יורק. אני הייתי באותן שנים כתב עיתון "דבר" בוושינגטון. הוא ישן בביתנו; אני ישנתי בביתו. כשחזרנו לירושלים גרנו בסמוך. הוא התמודד ברוח טובה עם לחצים עצומים, מול הפוליטיקאים ומול הרחוב. הוא לא היה מורד מטבעו, אבל הוא היה הפנים של הערוץ שנתפס כמורד, כחתרן. בפרפרזה על השיר של תיסלם, הוא היה פרצופה של המדינה, רק מדינה קצת יותר מסודרת, חיובית, שוחרת טוב משהייתה באמת.
אין סיבה להתרפק על השנים ההן: כל דור והתקשורת שלו. כמו העיתונים לפניה, גם הטלוויזיה נדחקת היום ממרכז הבמה. ערוץ אחד, מדיום אחד, איש אחד ובכל זאת, דמוקרטיה: תופעת יבין הייתה חד-פעמית.
