איך מתנחמים? לשבת הקרובה, אחרי תשעה באב, קוראים "שבת נחמו". בכל הדורות ובכל הגלויות, מתחיל להישמע בעולם היהודי בתקופה הזו דופק עדין של נחמה, תקווה ואופטימיות. אנשים קמים מהצום, מימי האבל על חורבן בית המקדש, ואז שומעים בשבת פסוקים עתיקים של נחמה. בשבת הקרובה נשמע את המילים "נחמו נחמו עמי". וכך ברצף, שבע שבתות של נחמה, עד ראש השנה.
*
הנה כמה תחנות של נחמה מהשבוע החולף. אבל קודם כל, חשוב לא להתעלם מהצער. לא להדחיק.
מסי אחרי ההפסד, מחנה הקיץ "גן ישראל", חני קנטרמן, כנס "משפחה אחת"
(REUTERS / Mike Segar , מאיר פבלובסקי)
יום שלישי בצהריים, מלון רמאדה בירושלים, 450 נשים שכולות. אמהות, אחיות, אלמנות. זהו הכנס השנתי של עמותת "משפחה אחת", שגם זכתה השנה בפרס ישראל. מה אומרים להן? פתחתי באבל. הלאומי, ערב תשעה באב, והאישי, של כל אחת מהן שאיבדה נשמה יקרה. לפעמים אנחנו מדברים ישר על התקומה, הגבורה, החוסן. רוצים שכולן יהיו "לביאות".
ויום קודם, בהקשר אחר לגמרי, ראיתי שהמטפלת הזוגית לינדה נתן כהן כתבה על לאו מסי, שישב על הדשא בוכה, עצוב ומכונס בעצמו, אחרי ההפסד במונדיאל לספרד. הקראתי, והן ביקשו אחר כך את הטקסט, אז אני מביאה אותו גם כאן. שנדע קודם כל לשהות בצער:
"קיבלנו שיעור מעורר השראה", כתבה לינדה, "איך לשבת בתוך אבל וצער בלי להתבייש. כמה פליק-פלאק אנחנו עושים באוויר כדי שלא יראו את הכישלונות האלה. כמה אנחנו מתחמקים בעצמנו מלפגוש בתוכנו את הצער הזה. הולכים לנייד שוב ושוב ושוב, כדי לא לפגוש כאב ומחשבות קשות. בוחרות בתפקוד אינסופי תוך כדי ניתוק פנימי, רק כדי לא לפגוש את העצב. עושות המון דברים כאילו חכמים, שכל המהות שלהם זה לא להיות עם עצמי ועם מה שיש בי באמת. לא לשהות שם. ואצל גברים, זה עוד יותר קשה. אז תודה מסי שהיית חלש ובוכה ופגיע. יכולת לקום ולהתראיין ולדבר עם אנשים וגם לזעום, אבל בחרת בכנות וישבת מול כל העולם עצוב ושבור".
*
והנה עוד נקודה חשובה שעלתה במפגש איתן – צריכת תקשורת. בפרט כעת, כשאנחנו בעידן בחירות. ללב רגיש של משפחה שכולה, זה מוסיף לעיתים עוד יותר צער ומתח. הן הרגישו בשבעה אצלן בסלון חיבור למשהו גדול וקדוש יותר, ואז ה"פושים" והסערות היומיומיות שמתחלפות בקצב, סותרות את האמת הפנימית העמוקה הזו שהן חוו על בשרן.
אז דיברנו על בחירה חופשית. אתן בוחרות כמה לשמוע, אם בכלל, ואת מי לשמוע. זו לא חובה. אין היום יותר "התקשורת". אתן התקשורת. אתן מייצרות תוכן, אם תרצו, ואתן בוחרות מה לצרוך ואיך. לא חייבים לעקוב, לא חייבים לצפות, אפשר למחוק אפליקציות ולהחליט מה מכניסים פנימה. למה האנושות כל כך רעבה לפודקאסטים? כי לרבים, לא רק להן, נמאס מהפתיל הקצר, מהמיידיות, מהשטחיות.
סיפרנו את משל כוס הקפה. אדם הולך במשרד אחרי שהכין לעצמו כוס קפה, ואז נתקל בחבר במסדרון והקפה נשפך. למה נשפך קפה? ובכן, כי היה שם קפה בפנים. אם היו מים, היו נשפכים מים, וכן הלאה. מה שנכניס פנימה – זה מה שיישפך החוצה, בפרט בשעת היתקלות בלתי מתוכננת. אנחנו בונות את האישיות שלנו, ומחליטות מה הרכיבים.
ויש משפט חכם – עשייה ולא בהייה. פעילות בעולם שבחוץ, בקרב עם ישראל האמיתי, מועילה יותר מבהייה פסיבית במסכים. השפעה על המציאות ולא רק צפייה בחלקים ממנה.
*
יום רביעי בערב, מתחם "נס הרים" של קק"ל. שליחת חב"ד חני קנטרמן הזמינה אותי למחנה הקיץ "גן ישראל – מעגל הידידות" לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שהיא מקיימת מדי שנה. זה מפעל מדהים, כמו עוד הרבה פרויקטים כאלה שמתרחשים כעת בקיץ.
ילדים מכל העולם, עם שלל בעיות מורכבות, מגיעים למסגרת המיוחדת הזו, וכל אחד מקבל מדריך צמוד. היא ביקשה שאבוא לדבר איתם בתשעה באב, כי אז אין אטרקציה חווייתית.
הצום התחיל, ושתי ילדות בעלות מוגבלות נכנסו לאולם בדמעות. מה קרה, שאלתי בבהלה, והן ענו: בית המקדש נחרב.
וואו, הן אמרו זאת בתמימות ובפשטות, כי אסון קרה. מעולם לא נתקלתי בתשובה כזו. שאלתי את הילדים למה בית המקדש נחרב ואיך נבנה אותו. נדהמתי. ילד אחד הצביע ואמר שמחר הוא לא יתלונן ורק יחייך למדריכים, וזו הלבנה שלו לבניית המקדש. ילדה אחת סיפרה שצוחקים עליה ברחוב, בגלל המראה שלה, אבל היא מוחלת להם בלב ולא כועסת. ילדה אחת סיפרה שהיא מתפללת מסידור, אבל כל מה שהיא יודעת להגיד זה "השם, תשלח רפואה לכל הפצועים". היא צועקת את זה שוב ושוב, והוא שומע. זו התפילה שלה. וכך הלאה. בסוף אחד הילדים קם לחבק את המדריכה שלו, שכל השבוע טיפלה בו במסירות, בימים ובלילות. "למדנו על אהבת חינם אז אני עושה אהבת חינם. מיכל, תודה".
הם עמדו שם חבוקים, ועוד ילדים ניגשו לחבק. הכי פשוט, בלי שום פוזה או תחכום.
*
ולפני סיום, הנה עוד מקור לנחמה. פרשנים רבים כותבים שהפרשה עצמה מחזקת במיוחד אחרי תשעה באב. זוהי פרשת ואתחנן, הפרשה השנייה בספר דברים. משה רבנו ממשיך בנאום הפרידה שלו מעם ישראל. הוא חוזר על עשרת הדברות, על כל תיאור מעמד הר סיני, וגם אומר לעם לראשונה את פרשת "שמע ישראל". אלה שני רגעים מכוננים, שנכנסים לנצח. בספר "נתיבות שלום" נכתב על כך: "מתוך החורבן והחושך והשריפה, הפרשה מנחמת אותנו ביסודות האמונה – עשרת הדברות, שמע ישראל. היא נותנת לנו כוח לכל המסעות".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים". (הסופר ש"י עגנון פותח את נאומו בטקס קבלת פרס נובל לספרות)
