סוף מעשה במחשבה
סימן השאלה הביטחוני שהשאיר נתניהו הוא לא האיום היחיד שמרחף מעל קיום הפריימריז בליכוד. הקרב המשפטי והדחיות החוזרות של ההצבעה לאישור מתווה השריונים שביקש, מעלים במפלגה חשש שלא יהיה מספיק זמן, טכנית, לערוך את הבחירות עד סגירת הרשימות. אם זו תהיה התוצאה, נתניהו לא יצטער. הוא מעדיף להכתיב את הרשימה כולה, אבל הסכים להתפשר על שמונה שריונים. מתוכם אחד לסער, אחד לחיים כץ או למקורבתו אתי עטייה, אתנן על אישור המתווה. היתר לפי שיקול דעתו: ייתכן שעוד אחד או שניים יידרשו כדי לארגן את הגוש ולפצות את סמוטריץ' ובן גביר כדי שיואילו למזג רשימות, כך שנותרו לו עוד ארבעה או חמישה שמות חדשים.
גלריה
נתניהו וחברי הכנסת של הליכוד אחרי הניצחון בבחירות 2022 . הרוב יישארו בחוץ
(Ilia Yefimovich, Ilia Yefimovich/dpa)
אפילו בגרסה הצנועה, ובהנחה שכן יתקיימו פריימריז, המשמעות היא שיותר מחצי מחברי הכנסת והשרים של הליכוד יהפכו מובטלים בעוד שלושה חודשים. המתמטיקה אכזרית: בבחירות האחרונות הליכוד קיבל 32 ומושבים, אבל אפילו מספר 43 ברשימה, עפיף עבד, זכה להיכנס לכנסת בחסות החוק הנורווגי וכמה פרישות מהפוליטיקה. בכנסת הבאה זה יהיה צפוף הרבה יותר: בסקרים הליכוד מאבד כעשרה מנדטים. השריונים של נתניהו משמעם עוד 6־7 מקומות ריאליים על חשבון מי שמכהנים כעת. כך שיישארו בערך 15 מקומות, עליהם יתחרו כמעט 40 שרים וח״כים. הרוב יישארו בחוץ. לחובבי הז׳אנר, זה הזמן לעבור על רשימת הליכוד ולהיפרד מח״כים אלמונים, אבל גם מכמה שרים מוכרים, שלא ישרדו. גם מפלגת האופוזיציה המרכזית של הכנסת היוצאת צפויה להשאיר בחוץ את רוב חבריה: מתוך 24 נציגי יש עתיד בכנסת הנוכחית, 6־7 צפויים להיכנס לכנסת הבאה, כולל לפיד עצמו ונועם תיבון שישוריין אחריו, וגם זה בחסות הסכם נדיב מאוד שנחתם בין לפיד ובנט, ופרטיו המדויקים עדיין עלומים. את דירוג חברי הכנסת לפיד שומר בינתיים קרוב לחזה, אך כשיוגשו הרשימות יהיו יותר מאוכזבים ממרוצים. בנט עצמו, שחלקו ברשימת ״ביחד״ אמנם גדול מלפיד, אבל לא בהרבה, כבר לא יכול לגייס עוד שמות גדולים בלי לדחוק את אלו שכבר הביא: קרן טרנר, יונתן שלו, אמיר סטרוגו, שחר ורון ולירן אבישר בן־חורין.
איזנקוט. צרות של עשירים
(יריב כץ)
לאיזנקוט בעיה הפוכה: יש לו בסקרים את אותו מספר מנדטים של נתניהו, לפחות. אבל הרבה מקומות פנויים במושב האחורי. צרות של עשירים. עד עכשיו, מלבדו, הציגה ישר בסך הכול עשרה מועמדים. שש נשים - אורית פרקש־הכהן, תאיר איפרגן, ענבר הרוש גיטי, דבורה שריפיאן בכר, אלקס ריף, ענבר יחזקאלי - וארבעה גברים: יורם כהן, שאול מרידור, מתן כהנא, והרכש הטרי, אלוף במיל' כמיל אבו רוקן. הוא יצטרך לגייס עוד עשרה שמות לפחות כדי למלא את המקומות הריאליים. עם המומנטום הנוכחי, גם בעשירייה השלישית כדאי לו להשקיע מחשבה. בעניין הזה לפחות הוא יכול ללמוד מטעויות בנט בקדנציה הקודמת, ואולי גם מנתניהו של הקדנציה הנוכחית, שמבין שרשימה טובה לא מביאה מנדטים חדשים. אבל רשימה גרועה הורסת מה שכבר יש.
הרב לנדו. אנטי־מלחמתי
(קרן עולם התורה)
גזלייטניג ביידיש
איך אומרים גזלייטינג ביידיש? אפילו בעברית עוד לא מצאו מילה נרדפת למונח. אבל מספיק לצפות בסרטון הטרי שיצא מבית מדרשו של המנהיג הליטאי הרב דב לנדו כדי להבין. זו לא התנצלות, גם לא הבהרה, אלא האשמה של השומעים שלא הבינו למה התכוון בשיחה שבה הוא מגדיר (חלק מ)חובשי הכיפות הסרוגות כ״רשעים״ ו״מסיתים לרצח״. ובכל זאת, זה כנראה הדבר הכי קרוב לניסיון הסבר בדיעבד. אירוע נדיר, אולי חסר תקדים בעולמם של גדולי הדור הליטאים. הרב בן ה־96 מחזיק נייר מודפס ומקריא מתוכו, ובעצם מגיב ישירות לסערה התקשורתית שעד כה נטו להתעלם מקיומה. ״התפרסמו דברים שאמרתי בשיחה פרטית, ובשנאת עמי הארצות התייחסו לדברים בעיוות ובחוסר הבנה מוחלט״, אמר הרב הישיש. המסקנה שלו, אגב, היא עצה לבני הישיבות שלא להיכנס לוויכוחים השקפתיים בחופשת בין־הזמנים שמתחילה כעת, מפני ש״אינם מסוגלים להבין ולהעמיק בהשקפתנו״. הדברים בשיחה ה״פרטית״, צולמו על ידי אנשי ביתו. הם אלה שגם הפיצו את הווידאו, אבל אולי באמת דבריו לא הובנו עד הסוף. הם הוצגו כמתקפה על הציונות הדתית, האמת שזו ביקורת על המדינה כולה. הכיפות הסרוגות מוזכרות שם רק במסגרת פולמוס פנים דתי, תשובה לטיעונים ההלכתיים למה צריך להתגייס, אבל לב הטיעון הוא לא הסרוגים, ובטח שלא נגד החיילים, אלא נגד מדינת ישראל. ״הם עושים מלחמות לא לשם הצלה. רק לשם כבוד המדינה, ודאי. זה לא חידוש״ אמר הרב, והגדיר זאת ״רצח ממש״. במילים פשוטות יותר, הרב לנדו מאשים את ממשלות ישראל, שיהדות התורה שותפה בהן, במלחמות מיותרות. מלחמות יש ברירה. לא צורך קיומי אלא אגו לאומי. לאומני. להבדיל מדרעי אגב, שיושב בקבינט ושולח ילדים של אחרים להילחם בזמן שפוטר את צעירי מגזרו, לאנשי יהדות התורה תמיד הייתה הבושה או השכל להתרחק מהכרעות בנושאי ביטחון. דברי הרב לנדו הם הסבר אידאולוגי השקפתי להימנעות זו. אולי היה קל לשכוח, נוכח הסחף של הצעירים החרדים ימינה עד למחוזות ההערצה את בן גביר, אבל כשמקשיבים לזקני הרבנים החרדים מוצאים בעצם את הקו הכי אנטי־מלחמתי בחברה הישראלית. על סף הפציפיזם. הסדקים ב״גוש האמוני״ הם הרבה יותר מפער אינטרסים או מחלוקת בסוגיית הגיוס לבדה, אלא עוסקים גם בצדקת הדרך.
נתניהו הגיב לדברים בלי להזכיר את שמו של הרב ויצא להגן על ״לוחמי צה״ל מהציונות הדתית״. זה חשוב, אבל עיקר הביקורת, אם היה מאזין בעיון, היא בעצם עליו, כמי שיוצא לאותן מלחמות ״לשם כבוד המדינה״. יונתן אוריך בטוויטר היה בוטה יותר: הכריז על אפס סובלנות, וגם הפציר בעסקנים לשתוק 99 ימים כדי לא להפריע לנצח את הבחירות. הוא לא המשיך את המשפט, אבל אם להתבסס על ימי הקדנציה האחרונים, גם בצד השני של הבחירות נתניהו יסכים לתת להם הכול אם רק יוכל. רק שיסתמו עכשיו.
הרצוג. לכתוב כללי משחק
(אלכס קולומויסקי)
הכתובת בבית הנשיא
נאום האזהרה הקצר של הנשיא, ערב תשעה באב, לכאורה לא חידש הרבה. כמו בבחירות הקודמות, גם הפעם הרצוג פנה אל הציבור וביקש לא להידרדר לאלימות ולמלחמת אחים, אבל הפעם הוא גם שימש פה לשני אנשים שפחות נוטים לדבר בפומבי: המשנה לנשיא העליון נעם סולברג וראש השב״כ דוד זיני. לא יהיה מוגזם להגיד שהציר שבין שני אלה הוא הרגיש ביותר בדמוקרטיה הישראלית של הזמן הזה. שניהם בני הציונות הדתית, אבל כנראה באגפים שונים שלה. סולברג, איש אלון שבות והסמן השמרני בבית המשפט העליון, מתמודד עכשיו עם קמפיין חריף מימין. זיני נתון תחת ביקורת קשה ומשבר אמון מהצד השני. הרצוג, שאין לו כל תפקיד רשמי מחייב בנושא, מנסה ליצור עבורם כתובת. אולי גם לכתוב כללי משחק. זה ואקום שגם יו"ר ועדת הבחירות וגם ראש השב"כ חיפשו מי שימלא אותו.
זיני כבר הודיע לנתניהו שבנושא הבחירות הדיווח יהיה לסולברג ולא לראש הממשלה שמתמודד בעצמו בבחירות. לשיטת ראש השב״כ, מלבד המשימה השוטפת של סיכול טרור, תרחיש הפגיעה בבחירות הוא האיום המרכזי ששב"כ מתמודד איתו, מעל כל דבר אחר. בעדיפויות, משאבים, תוכניות וכו'. האיום החיצוני אליו רומז הנשיא, על בסיס החומר שהוצג לו, הוא מבצעי השפעה מעצמתיים מהסוג שהופיע בכמה מערכות בחירות במערב. הרוסים בוחשים בכל מקום אפשרי, גם הסינים בוחנים יכולות. וכמובן האיראנים, במסגרת המאמץ שלהם לערער את החברה הישראלית. בגלל ההתעקשות לערוך את הבחירות בפתקי הצבעה מנייר, לא מדברים על הטיית תוצאות בתוך הקלפיות, אלא בעיקר חשש מניסיונות לזרוע בלבול באמצעות שקרים ומידע כוזב, כביכול בשם מועמדים או ועדת הבחירות עצמה. למשל: סרטוני דיפ־פייק שיופצו בזמן שהקלפיות פתוחות, כך שגם אם ההליך יתנהל כסדרו, יגרמו לערעור של האמינות ושל טוהר התוצאות באופן שעלול להעיב עליהן. זיני עורך חיתוך מצב כל שלושה ימים. השב״כ מנהל כבר כעת מבצע להענקת ״הכשר ביטחוני״ לעשרות אלפי מועסקים בידי ועדת הבחירות. מתוכם ליותר מאלף הכשר ביטחוני גבוה מאוד, בדומה לאנשי שירותי הביטחון.
דברי הרצוג כנראה נועדו לתת קונטרה גם לליברמן שהזהיר השבוע מניסיון להפעיל את שירות הביטחון הכללי במערכת הבחירות הזאת נגד יריבים פוליטיים. חבריו לגוש השינוי דווקא נותנים אמון בזיני בהקשר הזה. לאיזנקוט יש היכרות ארוכה עם זיני מהצבא. הייתה לו ביקורת על המינוי לראשות השב״כ וגם על הטקסט שהשמיע בעניין הנאמנות לדרג הנבחר, אבל אלו לא מתורגמים לספק בהתנהלות עצמה. גם בנט מספק הערכה דומה לגבי האופן הממלכתי שבו ינהג זיני במבחן הכי חשוב בקדנציה שלו.
זיני. נמנע מעימות עם נתניהו
(דובר צהל)
חובת ההוכחה עליו
לפני כשבועיים פרסמתי כאן כתב סנגוריה קצר על ראש השב״כ. גם במקומות שבהם לא הסכמתי עם ההחלטות שלו, ניסיתי ללמד זכות על המניעים, מול מה שאני מזהה כקמפיין מתוזמר נגדו, שנשען על פחדים ודעות קדומות. אם יש לי דעה קדומה, כתבתי, היא דוקא בעד זיני: למדנו באותו תלמוד תורה חרד"לי, גדלנו בבתים דומים. רציתי בכל מאודי שיצליח. אלא שמאז קרו כמה דברים: בראשם המהפך בעמדת זיני בנוגע לחקירת ה״הדלפה״ לכאורה על מועד התקיפה באיראן לערוץ 12, העדות המטרידה של יעקב ברדוגו על אופי השיחה ביניהם, והדיווחים על כניעתו של ראש השב״כ לדרישת משפחת נתניהו לאבטחה לכל החיים בניגוד לעמדתו המקורית ועמדת גורמי המקצוע.
אנשי זיני מציגים בשיחות סגורות הסברים חלופיים, לפעמים גם אמיתות אלטרנטיביות, אבל המבחן הוא לא בלחישות בחדרים, אלא במה שיוצג וינומק לציבור. לשב״כ יש יועץ משפטי, יש ראש אגף אבטחה. חלק מהתשובות גם הם יכולים, אם יאושר להם, לספק. בין השאר, זיני צריך להסביר מה בדיוק הוא חוקר, מה היה חלקו של הלחץ הפוליטי, ומדוע זו לא חקירה בררנית על מידע שאין מי שטוען שזלג לשידור, אלא לכל היותר שימש להיערכות. (הדלפת גיוס אחמדינג׳אד, למשל, נחקרת?). גם בעניין משפחת נתניהו, אם לא המליץ על האבטחה זכותו של הציבור לדעת וחובת זיני לדווח. כל זמן שזה לא קורה המסקנה היא אחת משתיים: או שאין הסברים טובים, או שזיני נמנע מעימות פומבי עם נתניהו. חובת ההוכחה עליו. בשלב הזה שתיקה מול הפרסומים היא לא מחילה על כבודו האישי של ראש השב״כ, אלא על האמון הבסיסי בין הציבור לבין השירות. גם זה אינטרס של ביטחון לאומי.
