המקום של לברון ג'יימס כאחד מגדולי הכדורסלנים בהיסטוריה של המשחק עוצב כבר מזמן.
ארבע אליפויות, אין-ספור שיאים אישיים, סטטיסטיקות ורגעי שיא משובצים ביהלומים. אבל לג'יימס יש מעמד שונה בין הגדולים: לארי בירד, קובי בראיינט, טים דאנקן, סטף קרי, מג'יק ג'ונסון, ביל ראסל ודירק נוביצקי בכדורסל, דרק ג'יטר בבייסבול, ופרנצ'סקו טוטי, ראיין גיגס ופאולו מלדיני בכדורגל. מדובר ברשימה חלקית של ספורטאים גדולים, שחקנים עם אליפות על החגורה, אבל כאלה שעשו זאת תוך שהם מייצגים לאורך כל הקריירות שלהם מועדון אחד.
תחתיהם יש המון קטגוריות. קטגוריית "הלא ייאמן" של טום בריידי, שלקח שש אליפויות במועדון אחד, עזב בגיל מבוגר ובשנה הראשונה מחוץ לניו-אינגלנד זכה באליפות עם טמפה ביי; קטגוריית "בשביל מה היית צריך את זה" של מייקל ג'ורדן בוושינגטון; קטגוריית "אני אמות ולא אלבש גופייה אחרת" של ג'ון סטוקטון ביוטה, או קטגוריית "הלכתי למקום אחר למצוא מלוכה, אבל מצאתי אותה רק כשחזרתי הביתה" של ג'ייסון קיד בדאלאס.
יש את הטרמפיסטים שבילו קריירה ארוכה במקום אחד, לא הצליחו להוביל את הקבוצות שלהם לאליפות ואז עברו לקבוצה אחרת כדי לזכות בטבעת. בתוך הקטגוריה הזו יש תתי-קטגוריות: יש שחקנים כמו גארי פייטון, מיץ' ריצ'מונד ואפילו קלייד דרקסלר, שתפסו ממש טרמפ לאליפות, ויש שחקנים כמו קווין גארנט, שהגיע בפריים של הקריירה שלו וישב בכיסא הנהג של רכב האליפות של הסלטיקס. גם המעבר של מוזס מלון מיוסטון לפילדלפיה דומה. יש שחקנים ששייכים לשתי תתי-הקטגוריות הללו, כמו צ'רלס בארקלי במעבר שלו מפילדלפיה לפיניקס ולאחר מכן מפיניקס ליוסטון, רק שהמעברים של בארקלי לא הסתיימו באליפות. זוהי עוד קטגוריה: שחקנים כמו פטריק יואינג וקארל מלון, שחיפשו אליפות מחוץ לקבוצות שהיו הסמל שלהן, וסיימו בלי כלום.
הדמיון לשאקיל
אבל גם פה לברון נמצא על פלטפורמה משלו. הוא מגיע עם קליבלנד, אהובת נעוריו, עד לגמר, מפסיד לדאנקן על האפס ויורד דרומה למיאמי. הוא בונה את קונספט שלושת הגדולים, לוקח אליפויות רצופות, אבל במקום לתקוע יתד ולהיאבק על המורשת שלו במיאמי, הוא מפסיד לדאנקן בגמר וחוזר לקליבלנד. לברון לוקח עם קליבלנד עוד אליפות, נגד קבוצה היסטורית של גולדן סטייט, אבל גם מפסיד לה שלוש פעמים בגמרים היסטוריים. אחר כך הוא אורז ולוקח את הכישרון שלו ללייקרס.
זהו צעד שמזכיר קצת את העזיבה של וויין גרצקי, גדול שחקני ההוקי, מאדמונטון להוליווד. הוא שונה בכמה סעיפים: גרצקי הגיע אחרי ארבע אליפויות בקנדה, במטרה להמציא למעשה את ענף ההוקי קרח בקליפורניה, ולא הצליח לזכות שוב באליפות. ג'יימס, לעומתו, הביא איתו כנדוניה את אנתוני דייויס וזכה בעוד אליפות – גם אם בפלייאוף הקורונה הנייטרלי.
אם יש שחקן שהנרטיב שלו קצת מזכיר את זה של לברון, הרי זה שאקיל אוניל: ניסה להוביל את הקבוצה המקורית שלו לאליפות, נכשל, עבר להוליווד ובנה שושלת, רב עם הכוכב השני, עבר למיאמי, זכה בעוד אליפות, ואז נדד מקבוצה לקבוצה בניסיון ללקט עוד טבעת, כולל סטוץ קצר עם לברון בקליבלנד.
כבר לא מספר 1
ההחלטה של לברון לשחק את העונה ה-24 שלו בפילדלפיה מזעזעת את כל הפרדיגמות הללו. היא בונה פנטהאוז חדש על גג הפנטהאוז הנוכחי שהוא גר בו. קבוצה חמישית (במועדון רביעי), התחלה חדשה במקום שבו אין לו שום שורשים (ובגלל זה הייתה ציפייה שיחתום במיאמי או בקליבלנד). יותר מכך: לכל מקום שלברון ג'יימס הגיע אליו עד עכשיו בקריירה הסופר-מפוארת שלו, הוא תמיד היה הנהג הראשי. אפילו במיאמי, שדוויין ווייד כבר הוביל לאליפות לפני שלברון הגיע לקבוצה, היה ברור שווייד הוא רק טייס המשנה. בכל קבוצת כוכבים, כוכבי הלכת הפנימיים והחיצוניים הגיעו כדי לעבוד סביב מערכת השמש של לברון.
ההגעה לפילדלפיה היא אירוע אחר. לוקה דונצ'יץ' כבר לקח את המפתחות של הלייקרס מידיו של לברון. לברון מתחבר כאן לסגל שכבר הגיע לחצי גמר המזרח בפלייאוף הקודם וקיבל חיזוק בדמות ג'יילן בראון. הוא עדיין כוכב עצום, אבל הוא כבר כוכב לכת, הגלגל החמישי, סוג של דרקסלר ודומיו – רק עם טבעות. נהג הפרארי שמנסה לתפוס טרמפ. טייקון נדל"ן שהוא בעצם די חסר בית.
