עיר בנתה לעצמה בית. גבוה. והוא היה יפה וכל הנשים היפות שבעיר התמלאו קנאה: הוא יפה כל-כך, כמעט יותר מדי. והוא היה הראשון. הראשון שבכולם. הוא היה הבניין הראשון שבעיר. והוא אהב את עצמו והיה מביט בשמים כבראי ושואל את עצמו: שמים, שמים, האם יש יפה ממני וגבוה ממני וצעיר ממני בכל הארץ.
והארץ שמסביב הייתה צעירה. אלפי בניינים צעירים. מהם יפים, ומהם מכוערים מאוד, מכוערים כמעט ומכוערים עוד יותר, ומהם עד אימה. אלה יכלו רק להתנחם בעובדה שלא היה להם ראי להביט בו ולראות את כיעורם. הם לא הגיעו לשמים. והארץ הייתה צעירה, והיתה מלאה, ככל ארץ, מכל מין. לא רק זוג מכל מין, כמו בתיבה. אלא מאות רבות מכל מין. מאות סוחרים ופקידי תחנות בנזין, וזַבָּנִיּוֹת קטנות מחנויות ומוכרות פרחים, ומוכרי תמרוקים, ופקידים, ושודדים על אם הדרך ושודדים במסתרים — בלילה, בחושך, בספרי החשבונות והמס, ובמכס.
ובלילה, מעל ראש הבניין, יכולת לראות את כל הארץ סביב סביב נפרסת לרגליך כמו שטיח. ואורות — כמו חול או כמו שנות אדם, שהמשוררים מדמים אותן תמיד לחול, ויש כנראה דמיון — וזיכרו את ההבטחה העתיקה שנתן אלוהים לאברהם: זרעך יהיה כמו חול על שפת הים. וכשבאה בהם רוח התעוררו האורות משנתם והחלו רועדים עם כל רוח ולא ידעת מדוע הם רועדים והבניין הביט בהם מגבהים לא מוכרים בחומרה ישרת-קו. והמנגינה ריחפה באוויר.
כן אסור לשכוח את המנגינה. הייתה זו מנגינה של ארץ עתיקה מאוד וצעירה מאוד, גדולה מאוד וקטנה מאוד, מנגינה אווילית כשיעור קומתו של אדם, ורוך וגעגועים ואהבה — אף הם כשיעור קומתו של אדם. כי האדם אינו ניתן למדידה במידות המקובלות לבניינים. ומעל לכל זה היה הבית, והוא שנתן אחדות לכל. כי רק מכאן יכולת לראות את הכל, והמשוררים אומרים: להשלים עם הכל. וככל שהוא צמח, צמחה גם התקווה: תקוותה של ארץ צעירה מאוד. כי הארץ שמסביב היתה, כאמור, צעירה מאוד, כמעט חדשה ועוד לא למדה דבר. •
נתן זך | צילום: יובל חן
וד פרלוב, מגדולי יוצרי הקולנוע בישראל, הלך לעולמו בשנת 2003. לאחרונה הועבר עיזבונו למרכז אמנויות ישראל באוניברסיטת תל-אביב, ובין המסמכים שהתגלו בו נמצא דף קריינות שחיבר המשורר נתן זך עבור סרט אבוד בשם 'תל-אביב', שביים פרלוב בשנת 1964.
באתר המוקדש לפרלוב מצוין כי מדובר בסרט שחור-לבן באורך 13 דקות — משך הזמן האופייני לסרטי ההסברה שהופקו באותן שנים בידי מרכז ההסברה והסתדרות העובדים. מעבר לכך, כמעט שלא ידוע דבר על הסרט: אין תיעוד של תוכנו, של אנשי הצוות שצילמו וערכו אותו, ואף לא של נסיבות היעלמותו. בראיון שהעניק פרלוב לכתב העת 'פרוזה' בשנת 1982, הוא נזכר בתגובות שעורר הסרט: "האשימו אותי, במילים אלה: 'אתה שונא את תל-אביב'".
זך ופרלוב היו חברים קרובים. מן ההתכתבות השמורה במרכז אמנויות ישראל עולה הערכתו העמוקה של זך למפעלו הקולנועי של פרלוב, ובייחוד ליצירתו המונומנטלית 'יומן'. זך אף הקדיש לפרלוב את השיר 'לא כבוד המנצח', המתאר את נקודת המבט ההומניסטית הייחודית המאפיינת את יצירתו. בשנת 1996 ביים פרלוב את הסרט התיעודי 'פגישות עם נתן זך', הנפתח במילים: "פעמיים הכרתי לראשונה את נתן זך. בפעם הראשונה בביתו, שוחחנו על סרטים. הוא הרצה לי על 'הירושימה אהובתי'. הכרתי אז את נתן זך המורה. ההיכרות הראשונה הנוספת הייתה ברחוב, מאוחר בלילה. הבחנתי בדמות שרועה על הכביש, צמוד למדרכה. עצרתי, וכמו באיזו פייטה הרמתי אותו, בקושי, וזיהיתי את פניו. הפעם היה זה נתן זך המשורר".
וכתב יד של התסריט | צילום: ארכיון דוד פרלוב
כאמור, עקבותיו של 'תל-אביב' אבדו. על הדף היחיד שנמצא בארכיון מרכז אמנויות ישראל ציין פרלוב כי מדובר בקריינות שנכתבה עבור קטע בן שתי דקות, ומכאן ניתן לשער שהסרט המלא כלל קטעי קריינות נוספים. בשולי הדף הוסיף פרלוב בכתב ידו: "נתן היקר, אני מתלהב יותר ויותר מן הטקסט".
שנה קודם לכן יצר פרלוב את הסרט התיעודי 'בירושלים' (1963), שכלל קריינות לירית-פואטית מאת יעקב מלכין והתבסס על רצף אפיזודות שחשפו את פניה השונים של העיר. אין לדעת אם 'תל-אביב' נוצר ברוח דומה, אך יצירתו של פרלוב מעולם לא הלכה בתלם הדידקטי והיבש שאפיין את הקולנוע ההסברתי הישראלי של התקופה – עובדה שהובילה לא אחת לעימותים עם נציגי הממסד. סרטם המשותף של פרלוב וזך נותר אפוא בגדר תעלומה. מי שקורא כיום את הטקסט היפה שהותיר זך מוזמן רק לדמיין את הדימויים שיצר פרלוב למילותיו. •
