הודעת הפרידה של יורגן קלופ מליברפול בינואר 2024 הייתה מכה לכל האוהדים האדומים, שהבינו שמה שהיה כבר לא יהיה. באותם רגעים החלה לקנן ההבנה שהקריסה לממדים של טרום עידן "הבי מטאל פוטבול" היא רק שאלה של זמן.
כמו נתינים בכת סגורה, מסוממים מההוויה הפנימית שאיש לא יבין, הם הסתכלו הצידה, וכמו שאומרים בפוליטיקה של מחוזותינו אבל במקרה הזה די בצדק: היה ברור שאין לו תחליף. לא משנה מה הייתה התוצאה במשחקים תחת הגרמני, ליברפול של קלופ הייתה מכונה נדירה ששילבה אכזריות טוטאלית ושמחה, כדורגל בדציבלים הכי גבוהים, שסיפק לאוהדים דופק היסטרי ובעיקר אמונה אינסופית - גם בלילות של כמעט ואכזבה צורבת, ובעיקר כשהאליפות חזרה לליברפול אחרי בצורת בת 30 שנה. פרספקטיבה לאחור לא הייתה נדרשת, כבר בזמן אמת היה ברור שמדובר בשושלת היסטורית, שספק אם המועדון יוכל לשחזר.
למרות האליפות שהגיעה בעונה שאחרי תחת המאמן ארנה סלוט (שהושגה בעיקר בזכות הסגל שהגרמני בנה ועונה היסטורית של מוחמד סלאח) היה ברור כמה החשש היה מוצדק. אליפות הייתה, אפילו בנוקאאוט, אבל משהו בדופק של המכונה כבה. הקריסה שבאה בעונה שחלפה, למרות השקעה כספית חסרת תקדים (שהבעלים מנעו מקלופ), היא כבר משהו שקשה לאוהדים לדבר עליו או לעכל.
זאת הייתה פרידה אכזרית גם בגלל הדרך, אחרי שהצהיר שנגמרו לו האנרגיות. האיש שהפך לפנים והנשמה של ליברפול, הודה שהיא כבר לא עושה לו את זה. אאוץ'. עכשיו, שנתיים וחצי אחרי אותו היום, הוא הצהיר שהוא נטען מחדש, במילים אחרות: זה לא היה הוא, זאת הייתה ליברפול. וכשהענק הזה חובק פרויקט חדש, אפשר להמר בקלות שמתגבש בגרמניה סיפור שיהפוך לאגדה, וזאת רק שאלה של זמן.
