קריאתו של קת'ולהו // האוורד פיליפס לאבקרפט } מאנגלית: יואב גלבוע } קתרזיס } 83 עמ'
"רק שירה או טירוף יכולים להצדיק את הקולות ששמעו אנשיו של לגראס בעודם מפלסים את דרכם בביצה השחורה". שבר הציטוט הזה לקוח מתוך 'קריאתו של קת'ולהו', סיפורו המפורסם ביותר של סופר האימה האמריקאי ה"פ לאבקרפט, שיצא במקור ב-1928. כן, אין ספק, השירה והטירוף קשורים זה בזה, והם מלמדים אותנו משהו על האתגר של הניסיון לתרגם של קולו לאבקרפט לעברית. כדי ללכת בעקבות לשונו האפלה והמכשפת של המחבר המקורי דרושה תערובת מקורית של שירה וטירוף. שכן לאבקרפט אינו סתם סופר אימה חשוב, הוא "יוצר הנוסח" ו"אבי הז'אנר" של האימה הקוסמית – סוג האימה שחורגת מהביתי ומהאל-ביתי, חורגת מהאנושי, ומנסחת סדרה חדשה של פחדים, של חרדות גדולות יותר מהמידה המצומצמת של חיי האדם. לאבקרפט הזַה בדמיונו מיתולוגיה שלמה של ישויות, שרבים אחריו עשו בה שימוש ספרותי וקולנועי. המיתולוגיה הלאבקרפטיאנית חילחלה עם השנים אל התרבות הפופולרית, ללהקות הרוק הכבד, למשחקי התפקידים, למשחקי המחשב. עד כדי כך ששמו הפך לשם תואר: כפי שאפשר לומר על סיפור שהוא "קפקאי", או על סרט שהוא "היצ'קוקי", כך אפשר לומר על סיפור אימה שהוא "לאבקרפטיאני", ולהצביע בכך על שלל ניואנסים של חוויה וסגנון.
איור של קתולהו שצייר ה.פ לאבקרפט
'קריאתו של קת'ולהו' הוא הסיפור הבולט ביותר בקאנון המיתולוגי שברא לאבקרפט, ובו הגיבור מתחקה אחר שרשרת של רמזים המתחילה בפסלון חמר מוזר שהוא מצא בתיבה של דודו המנוח. אט-אט נחשפות עדויות על אודות כת אפוקליפטית שסוגדת לאיזה מפלץ תמנוני עצום וקדמוני, חי-מת שעתיד לקום מקברו בתהום ים ולהשמיד את האנושות. זה עיקר העלילה, אך העלילה איננה העיקר. לסיפורים על מפלצות זוועתיות יש פוטנציאל להיות טראש מבחיל, אך הגאונות של לאבקרפט ניכרת בכך שהוא לא נופל למלכודות האלה. אצלו המזוויע מעורב תמיד בנשגב. הוא כמעט שלא מתאר את המפלצת, אלא הולך סחור סחור, מסביב לנקודה, ושם במרכז לא את חוש הראייה אלא את חוש השמיעה, את השפה, את המוזיקליות שלה, את קצב פעימות תופי הטאם-טאם. לכן, כדי להביע את השיגעון הוא נזקק לכלים של השירה.
בחזרה לתרגום החדש. המתרגם יואב גלבוע, שהוא גם מו"ל ההוצאה, בחר בחירה מוזרה, ואפילו קצת תמוהה, בכך שהחליט לתרגם ולהוציא לאור שוב דווקא את הסיפור הזה, שש שנים בלבד לאחר שיצא בתרגומו המופתי של עודד וולקשטיין בהוצאת פרדס. למעשה, זה כבר התרגום השלישי, שכן הסיפור תורגם בראשונה בידי דניאל ברק באסופה 'התוהו המזדחל' (אודיסאה, 2002). תרגומים חדשים עונים לרוב על הצורך לעדכן את הנורמות הלשוניות — לא זה המקרה כאן. אם כך, לשם מה להוציא תרגום נוסף? את המעשה הזה אפשר להבין בכמה אופנים. ראשית, כפעולה מסחרית של מו"ל. גלבוע כבר הוציא כמה ספרונים עם תרגומי לאבקרפט, והוא רוצה שיהיה לו ברפרטואר גם את הסיפור המפורסם ביותר שלו, סיפור שהוא, כפי שכריכת הספר מכריזה בגאון "רב מכר עולמי". שנית, אפשר להבין זאת כמחווה של מעריץ, של אחד מאוהביו של סופר האימה הגדול המבקש ללכת בשביליו, למצוא מילים משלו למילותיו, להתקרב אליו. ומה קרוב יותר, מה אינטימי יותר, מפעולת התרגום? ושלישית, וזו אולי הנקודה החשובה ביותר לקורא העברי: כל תרגום מחודש אינו רק שיחה עם המחבר, אלא גם עם המתרגם הקודם, מעין תשובה שבאה לענות על חוסר בתרגום הקיים. התרגום של וולקשטיין משוכלל מאוד, פואטי, מתענג על השפה. בין שני הקטבים שהצגתי בהתחלה, זה של השירה וזה של השיגעון, וולקשטיין בוחר בשירה. וכדרכה של שירה לא תמיד קל להבין אותה, אבל תמיד שווה להתאמץ עבורה. הנה דוגמה למשפט מתוך תרגומו: "זעם חייתי והפקרות אנושית השתרגו בצליפות-יֶלֶל, השתאגו אל-על בשלהבות צווּחוֹת, שהדהדו ביערות לוטֵי-הלילה כסופות נושאות-מגפה מתהומות שאול". יפה, לא? וולקשטיין מצליח להלביש את האנגלית גדושת שמות התואר של לאבקרפט במחלצות עבריות למהדרין. הוא מוצא את מטבעות הלשון המתאימות, וכשהן אינן בנמצא הוא ממציא אותן, כמו את הביטוי "צליפות-יֶלֶל". וולקשטיין משמש כאן כיותר מאשר מתרגם, הוא מתרגם-יוצר, מתרגם-משורר.
והנה אותו משפט ממש בתרגומו של גלבוע: "זעם חייתי ופורקן טקסי התגברו עד כדי עוצמה שטנית, ביללות ובגניחות מצווחות שחצו את יער הלילה והדהדו כמו סערה חולנית מתהומות הגיהינום". הפרוזה פשוטה, כמעט בנלית, אבל אפקטיבית. שום דבר אינו משתרג או משתאג, אין "צליפות-יֶלֶל" ואין "שלהבות צווּחוֹת". זו עברית של חול, לא של קודש. התרגום של גלבוע יחסית מילולי, צמוד מדי למקור עד שהתחביר האנגלי בולט מבעד לאריג העברי. אין כאן שירה, אבל יש כאן משהו אחר: קל הרבה יותר להבין את הטקסט, קל יותר לרוץ דרכו, ולכן אולי יהיה לקורא גם קל יותר לחוש את השיגעון. הקורא שפטור מהכורח לפענח את הטקסט, פנוי יותר להרגיש אותו.
איזה תרגום הולם יותר? קשה לומר, הלשון של לאבקרפט פחות פיוטית מזו של וולקשטיין, אך יותר מלודית ומכשפת מזו של גלבוע. בסופו של דבר זה עניין של טעם. אישית, אני נמשך יותר אל הפיוטי. אך אני מסיר את הכובע בפני שני המתרגמים שניגשו למשימה בלתי אפשרית. אולי עוד כמה שנים יבוא מתרגם חדש, משורר מטורף, שישמע את קריאתו של קת'ולהו מהדהדת בחלומותיו, ובפרץ של השראה ואובססיה הוא ימצא-ימציא מחדש את הלאבקרפט העברי. •
